Yefet Family משפחת יפת

Tag: אילנה מתנה

  • קווים לדמותו של מרדכי יפת – אילנה מתנה

    קווים לדמותו של מרדכי ז“ל

    כתבה אילנה מתנה ליום השלושים

    21.09.2009

    לא הייתה לי הזכות להיות בחברתו של מרדכי לעתים

    קרובות, אך הוא היה אדם שמרגע שפגשת אותו הרגשת אליו

    כבוד חיבה ואמון.


    הייתי בת תשע שנים כשהוריי ואני באנו לגור ברחוב מטולה 1

    ממול מטולה 6, ביתם של משפחת יפת.

    אינני זוכרת מתי לראשונה ראיתי את מרדכי, אבל עם השנים למדתי

    שאת מרדכי לא צריכים ממש לראות פיזית כדי להרגיש בנוכחותו.

    האווירה הנינוחה שזרמה מחלון ביתו אלינו הייתה הוכחה שגר

    שם אב ובעל המשרה אווירה רגועה ומלאת תוכן.


    כשהשעון המעורר צלצל ב 2.00 לפנות בוקר ידענו שמרדכי קם לעבודה

    וב7.00 בבוקר שוב יצא לעבודה. מעולם לא ראית על פניו הבעה

    של עייפות או של קושי אלא להיפך.

    תמיד עם החיוך המיוחד של מרדכי. שאשתדל לתאר אותו.

    הוא הביע ביישנות, צנעה, תבונה וכבוד לאחרים.


    בשבת או בחגים כשעלו קולות הדיונים מהחלון

    (לא אקרא לזה ויכוחים) על פוליטיקה וכיוצא בזה, ידעתי

    שמרדכי מנתב את הדיון וטוב שכך.

    הייתה לי הזכות לשבת עם מרדכי ולשוחח איתו, וזאת רק בשנים האחרונות,

    ועדיין אותו חיוך ואותה קבלת פנים חמה.

    מרדכי לא היה נוהג לשבת ברחוב עם יתר השכנים

    ולדבר על סתם דברים, זה לא היה הרגלו.

    אהבנו וכיבדנו את מרדכי. די להכיר את ילדיו כדי להבין איזה אדם נהדר הוא היה.


    מרדכי הקים משפחה למופת וילדיו ממשיכים את דרכו.

    הוא היה האור שהאיר את דרכם להגיע להצלחה במעשיהם.

    לכל אדם שנולד יש ייעוד בחיים כך שברגע שהוא הולך הוא משאיר אחריו את מעשיו ואת שמו.

    נהוג לומר: “טוב שם משמן טוב“

    ואכן, מרדכי השאיר אחריו שם טוב שייזכר תמיד עם הרגשת תודה לאלוהים שנתן

    לנו ולעולם את מרדכי.

    יהי זכרו ברוך.

    אילנה, 11.09.2009

  • נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו – אילנה מתנה

    שבת

    נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו Eulogize- Ilana

    21.11.2005
    נשות רחוב מטולה – האמהות שלנו

    כתבה: אילנה מתנה

    הקריא: בן חיל ביום השלושים

    כשהגעתי לביתי ברחוב מטולה ביוני השנה, לאזכרת אימי ליום השנה לפטירתה, שמעתי את קולה של צפורה בוקע מהחלון והרגשתי, למרות כאבי, שלא הכל תם ברחוב. בזכות קולה הרגשתי שהגעתי הביתה ושום דבר לא השתנה, הרגשתי בבית.

    צפורה היא האחרונה מנשות הרחוב לעזוב אותנו, ילדי רחוב מטולה. דבר שגורם לי כאב כפול. לא עוד נשות הרחוב הנפלאות, האמהות הנהדרות והמסורות ללא גבול.

    בעיני רוחי אני רואה את רומיה צוברי שוטפת את חלקת הרחוב ליד ביתה, כאילו זה היה ביתה פנימה, נקי ומבהיק.

    אני רואה את לאה חזן במלחמת יום הכיפורים הולכת הלוך ושוב ברחוב וקורא בכאב “לקחו לי את כל הילדים, לקחו לי את כל הילדים” ואמי מעודדת ואומרת ” אל תדאגי, כולם יחזרו בשלום.

    אני רואה את נדרה עוקשי יושבת ליד ביתה על כסא נוח ומסביבה נשות הרחוב מדברות על דא ועל אה. את חני יושבת ליד ביתה שלידה אותן הנשים שמדי פעם נודדות בין נדרה לבין חני.

    את ברכה יפת קוראת לאמי “מרי, איפה את? לא ראינו אותך היום.”

    אני זוכרת את אמי מרי מבשלת מכבסת מנקה, יושבת במרפסת וקוראת עיתון. ובערב מצטרפת לחבורת נשות מטולה שיושבת ברחוב ליד נדרה או חני.

    אני שומעת את צפורה מדברת עם מרדכי בעלה, או עומדת ליד החלון, מכיוון שתמיד היה מישהו שקרא מבעד החלון מבחוץ “צפורה, צפורה”. למעשה, במחשבה לאחור, החלון של צפורה היה מוסד בפני עצמו

    מעין נקודת מפגש עם קרובי המשפחה והמכרים, העוצרים לרגע כדי להגיד “בקר טוב” ו”מה נשמע” או לשם שיחת חולין קצרה, וכן מקום להעברת שקיות וחבילות קטנות כגון , סחוג וחילבה, ריבות, עוגיות וממתקים לילדים.

    הסיפור של רחוב מטולה התחיל לפני 80 שנה, ואנו הדור השלישי שנולד לסבתות שהגיעו לכאן.

    סילום, אמא של ציפורה, חמאם, אמו של מרדכי, טנקה, אמו של זכריה עוקשי, ומרים אמא של חני, זיכרונם לברכה. דור אציל שידע רק לתת. גדלנו לאורם ובצילם.

    אינני חושבת שיש עוד מקום בעולם שבו חשת כה עמוק בלבך את שמחת החגים. היתה שמחה משותפת ברחוב בזכות נשות רחוב מטולה שהצליחו ליצור אווירה של משפחה מורחבת. ריחות וניחוחות של תבשילים, דברי מאפה ומתיקה נדפו מכל בית.

    אנו, ילדי רחוב מטולה, חבים לאמהות לזוכרן בחם ובאהבה ובתודה, שגידלו אותנו והפכו אותנו למה שאנחנו היום. אין זה משנה היכן אנחנו, טבורנו קשור לרחוב ולזיכרונות. הכל בזכות נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו.