כתב: יחיאל יפת

אני רוצה לספר את סיפור היכרותי את צפורה כמה שנים לפני נישואיה לאחי מרדכי כשהייתי בערך בן 12. היא היתה בת בית אצלנו ועזרה לאמא שלי בעבודות הבית וטיפלה בנו כמו אמא ולכן היא נחשבת גם אמא בשבילי, ולאחר נישואיה לאחי מרדכי בשנת 1943 כשאני הייתי כבר בן 16 עברה לגור אתנו ברחוב מטולה 6. אז באותה תקופה היינו משפחה מרובת נפשות, 7 ילדים ועוד זוג הורים ועוד 2 סבתות וכולנו בדירה של שלושה וחצי חדרים ועוד חצר ועוד מטבחון קטן בחצר, ולמרות הצפיפות צפורה השתלבה יפה כי היא היתה רגילה אלינו והסתדרה יפה עם אמא שלנו ולמעשה הייתה יד ימינה, וכמובן שהיה צריך הרבה רצון טוב כדי לגור בצפיפות הזאת.

היא באה לארץ עם העלייה הרביעית של שנת 1924 שהיתה עלייה מבורכת, בעלייה הזאת כלו לארץ
כ-80,000 נפש שהתפזרו בכל קצות הארץ, והיישוב בתל אביב הכפיל את עצמו מ- 20,000 ל- 40,000 נפש, קמו שכונות חדשות, בתי מלאכה, ובתי חרושת למרצפות ולבלוקים עבור בנית הבתים לתושבים החדשים.

צפורה תקעה שורשים עמוקים בארץ, בה גידלה משפחה גדולה לתפארת, היא היתה מראשוני המתיישבים בתל אביב, תולדות חייה שזורים עם הימים הסוערים של טרום הקמת המדינה ועברה את כל המאורעות הקשים של שנת 1936-1939 של אנשי הכנופיות שהפעילו טרור נגד הישוב היהודי הקטן של אותם ימים, ואת מלחמת העולם השנייה של שנת 1939-1945 ואת מלחמת העצמאות וכל המלחמות שבאו לאחר מכן.

הבית שלנו ברחוב מטולה היה בחזית הקדמית בגבול תל אביב – מנשיה, ומהמסגד של חסן בק ירו הערבים כל הזמן לכיוון כל הרחובות אשר בגבול יפו תל אביב, וממנשיה ירו לכיוון הבית שלנו והכדורים פגעו בעיקר בבנין שמאחורינו שהיה גבוה והוא ספג את רוב הכדורים, ומהחלון שלנו ראינו את הבתים של הערבים שהיו גרים כ- 40 מטר מאיתנו ברחוב עין יעקב ואת כל התנועות שלהם.

בזמן הזה מרדכי התגייס למשטרת הישובים העבריים ושמש כנוטר בקבוץ תל יוסף אשר בעמק יזרעאל.
בתקופת מלחמת העולם השנייה היה מצב קשה בארץ והיה חוסר במצרכים בסיסיים, בדיוק בזמן הזה מרדכי עבד בחווה החקלאית של מקווה ישראל היה נוסע באופניים לעבודה וחוזר בערב עם תוצרת חקלאית על הסבל של האופניים, היה מביא עגבניות, תפוחי אדמה, ענבים וכו’. אחרי זה עבר לעבוד כגנן בעירית תל אביב ובלילה עבד בחלוקת עתון הארץ, מרדכי עבד קשה מאוד כדי לפרנס את המשפחה ושלא יחסר דבר, צפורה היתה אחראית על ההוצאות ודאגה לתקציב מאוזן שישאר גם לחינוך וגם לחסכון.

הנה כי כן חיינו בתקופה היסטורית והיינו שותפים מלאים בלידתה של המדינה ובהתפתחותה של
תל אביב.

ולפני שלוש שנים נפרדנו מאמנו היקרה והאהובה שלנו ונדמה לנו שרק אתמול זה קרה ועדיין אנחנו לא מעכלים את גודל האבידה וככל שהזמן עובר רק מגביר את הגעגועים אליה.

יהי זכרה ברוך