Yefet Family משפחת יפת

Tag: Zipporah צפורה

  • הספד לציפורה יפת במלאות חמש שנים

    יחיאל יפת

    הספד לציפורה יפת במלאות חמש שנים – 11 באוקטובר 2010

    היום במלאות חמש שנים מאז שנלקחה מאתנו ציפורה היקרה, אימנו עטרת ראשנו בת סילום ושמעון ניסים חזן, שהיה החזן שלנו בבית הכנסת , ואשר למדה אצל אביה דברי תורה בשבתות ועל כל זאת עוד נספרה

    ואנו נזכרים שככל שהזמן עובר שיש עוד הרבה צדדים מדהימים באישיותה

    – קודם כל הרצון לתת ולחלק – וככל שהיא מחלקת עדיין נשארת יתרה …, ביתה של ציפורה היה מלא וגדוש מכול מיני דברי מתיקה תוצרת בית ותוצרת חוץ , ויש לה הנאה מיוחדת לחלק אותם לבאי ביתה קודם כל לאחות שבאה לעשות זריקה למרדכי וגם למחלק הגז, ושמרה גם את הקיט קט לאילן ולעוד אנשים שהכירה

    – היכולת לתת עצות בנושאים שונים – מה שמעיד על שכל ישר וחוכמת חיים. מנחם אחי סיפר לי שאצלם בלונדון כשיש להם בעיות, אזי הם מנסים לחשוב כיצד הייתה ציפורה פותרת , וכך גם עשו ואז הבעיות הקשות נעשו פשוטות יותר ונגמרו מהר

    – אומץ והתמדה – צפורה לא הייתה אישה בריאה, ולמרות הכול המשיכה לתפקד בכל העניינים ולנהל את הבית ביד רמה, כי בלעדיה היה קשה להסתדר, כי מרדכי עדיין זקוק לה

    – אהבת סיפורי התורה – כשהייתי קורא עם אחי מרדכי שמתי לב שהיא מקשיבה ומתעניינת, ויום אחד היא אומרת לי מה אתה חושב שאני לא יודעת את פרשת השבוע ואז התפלאתי על הידע העצום אשר צברה —

    היא הייתה אישה אמיצה אשר סבלה בשקט את מחלתה הקשה , ולמרות הכול המשיכה לתפקד בכל העניינים בבית כי נראה לה שבלעדיה אי אפשר להסתדר , כי מרדכי עדיין זקוק לה ואנחנו ילדיה לא הצלחנו למנוע את רע הגזרה ,בבית הוריה בשבתות ובעיקר בחגים תמיד שרו מזמורים מיוחדים ובקולי קולות , ותמיד אנחנו אהבנו לשמוע אותםכי הייתה להם מנגינה מיוחדת ומקורית שהביאו עוד מעדן , ולכן מביתם תמיד בקעה שירה אדירה


    הייתה לנו אמא אשר התעניינה מילדות בספר התנ“ך ובעיקר בפרשת השבוע , כשאביה החזן היה חוזר מבית הכנסת הייתה יושבת לידו כשעל פניה שמחה ואורה ושואלת אותו על כל סיפורי המקרא וגם על ההפטרה

    ציפורה ניצלה את העובדה שאביה למעשה כל השבוע משנן את הפרשה, כדי להיות מוכן לקרוא בשבת בבית הכנסת. ובכל  הזדמנות שהיא רואה אותו במצב של מנוחה הייתה מבקשת שיספר לה מסיפורי התנ”ך, ולפעמים כשאביה היה עייף מארוחת השבת ולא יכול היה לשבת איתה , הייתה הולכת לאחים שלה הגדולים שיעזרו לה. היא ידעה לקלוט בעל פה כמעט את כל הסיפורים החשובים של התנ”ך שהייתה אליהם כל כך מכורה

    והיא ידעה לספר לי בראשי פרקים על תיבת נוח ואיך שלח את היונה כדי לדעת הקלו המים , ועל אברהם ושרה ועל עקדת יצחק , ועל יצחק ורבקה , על יעקב ורחל , ועל יעקב ועשו , ואיך שלקח יעקב מעשו בערמה את הבכורה ועל יוסף ואחיו, אשר יעקב אביהם אהב את יוסף, כי יוסף היה הבכור שלו מאשתו רחל האישה האהובה עליו ביותר , ולכן הוא פינק אותו וקנה לו כתונת פסים ואחיו כעסו עליו ואמרו לו שהחגיגה נגמרה

    הנה כי כן לפנינו הלכה לעולמה אישה רבת פעלים אשר את חסרונה אנו מרגישים היטב בכל התחומים בחיינו וכואבים שלא הצלחנו למנוע את רע הגזרה. היא למעשה הייתה המגדלור שהלך לפנינו ואנחנו משווים אותה לנשות ישראל שלמדנו עליהם במקרא היה הייתה לנו לנמרה וגם מורה

    יהי ברוך זיכרה

    יחיאל יפת

  • דברים לזכרה של אמא במלאות 4 שנים לפטירתה

    במלאות ארבע שנים למותה של אמא

    דברים לזכר צפורה ומרדכי יפת

    ג‘ חשוון תש“ע 21.10.2009

    כתב: בן חיל הקריא: יפתח

    “תהיי בריאה ותשמרי עלי” כך נהג אבא לומר לאמא לפחות פעמיים ביום

    ואכן לאחר לכתה, לא יכולנו, גם לא כולנו יחד, למלא את מקומה ולשמור על אבא כמו שרק אמא ידעה

    כמו סבתא חמאם, גם אמא ידעה לזהות בעיה עוד לפני שבעל העניין הרגיש בצורך

    הספיק לה מבט כדי לאבחן ולהקדים תרופה למכה

    קראתי לא מזמן, שרופא טוב זה רופא שלא שואל שאלות ומבין לנפש החולה תוך כדי

    התבוננות אל מעמקי ליבו

    ואכן, סבתא וגם אמא לא נזקקו לשאלות. הספיק להן מבט

    הן ידעו לפענח ולנתח שפת גוף עוד הרבה לפני שהמציאו את המושג הזה

    סדר היום של אבא, סוגי המאכלים והקינוחים, השתייה, הקומפוט ושאר מיני

    תוספות נשארו כמו שאמא קבעה

    בכל אופן, חסרה לנו היכולת של קריאת שפת הגוף וגלוי מצוקות הנפש גם ללא מילים.

    הרבינו להיזכר בזה בשבעה ובמשך ימי השלושים

    בשנה האחרונה ובעיקר בחודשים האחרונים. מצאנו את עצמנו שואלים שאלות על –

    איך עושים דבר כזה או אחר

    מרתיחים קודם או מקלפים קודם

    מוסיפים תבלינים בהתחלה או בסוף

    הכלי הזה של פסח או של ראש השנה

    מכינים את זה בחנוכה או בשבועות

    האמת היא שמשנה לשנה זה נעשה יותר ויותר קשה, יותר ויותר

    שאלות נותרות ללא מענה

    המשכנו להתפעל שוב ושוב מהיכולת של אמא לנהל ולפקח, בו–זמנית, עשרות דברים.

    לזכור עשרות מתכוני בישול ללא מחשב, ללא רשימות. לזכור

    עשרות מספרי טלפון בעל פה

    שלושת החודשים האחרונים היו מסכת ארוכה של מכות ואבל

    כל מכה החזיקה בעקב קודמתה

    זה התחיל בשושנה דוד ז“ל

    עם תום ימי האבל בעודנו מתכוננים לגילוי המצבה של שושנה נודע לנו בצער רב

    על מותו של אהרן דוד ז“ל

    לקראת תום ימי האבל ובעודנו מתכוננים ליום השלושים של

    אהרן נלקח מאיתנו אבא ז“ל בפתאומיות אכזרית

    אסון גרר אסון וצער גרר צער ואבל כבד אפף את כולנו.

    משפחות דוד, חזן, יפת, שמעון ושמעוני

    הוכיחו שוב ושוב שאין תחליף למשפחה המורחבת.

    העזרה, התמיכה, העידוד והמשענת שהן נתנו וקיבלו האחת מהשנייה

    חצתה גבולות ודורות וחיממה את הלבבות

    בחודש אחד היינו כולנו אצל שושנה דוד לנחם את ילדיה ובמשנהו, כולנו בגני תקווה

    לעודד את ילדיו, אחיו ואחיותיו של אהרן וכעבור שבוע, שוב התכנסו כולם ברח‘ מטולה לעזור, לתמוך ולנחם אותנו על לכתו של אבא

    זה היה מקרה קלאסי – של המנחם הופך למנוחם, המעודד למעודד

    אולי כאן המקום להודות לאברום, שלא חסך מאמץ והקפיד לבקר ולנחם את כל

    המשפחות. נוכחותו הקלה על תחושת האבל, ודברי התורה המחכימים שלו

    העניקו לאבלים את המימד הרוחני–תורני שכה חסר היום

    ביקור וניחום אבלים היו גם חלק

    בלתי נפרד מחייו של אבא

    היה לו צורך, כמעט נפשי, להיות נוכח, לעודד ולנחם

    ובמקום שהיה צורך הוא גם ניהל וארגן את השבעה

    לרבים מהמבקרים והמנחמים היו עדויות אישיות על מנהגו זה של אבא

    הרבה מהם נגשו אלי והודו לי שוב ושוב על תמיכתו של אבא בשעותיהם הקשות ביותר

    המסורת אם כן, נמשכת ולא מעט בזכות המאמץ, הכמעט סיזיפי, שהשקיע

    אבא במהלך חייו

    מכה אחרת שנחתה עלינו, בעצם ימי השלושים של אבא, הייתה הנפילה של

    דוד יחיאל יבל“א

    חסרונו בימים כאלה מורגש ביותר. שהרי אין כמוהו בחריזת הספדים מרגשים וקולעים.

    הבה ונאחל לו שהות קצרה בבית לוינשטיין ונקווה לראותו במהרה

    שועט שוב על קו רעננה–תל אביב

    מפעם לפעם אני נכנס לאתר וקורא מחדש כתבות ישנות וחדשות.

    התפעלתי מהתמונה של אמא עם ג‘ודי והתרגשתי למראה התמונה של אבא עם ג‘ו.

    ראיתי השבוע את הסרטון שהעלה יוסי על קהילת עדן,

    וקראתי מחדש את מה שכתבה אילנה על נשות רחוב מטולה.

    משפט אחד משך את תשומת לבי:

    “לא עוד נשות הרחוב הנפלאות, האימהות הנהדרות והמסורות ללא גבול“

    הייתי חייב להוסיף תגובה והרי היא כלשונה:

    כמה נכון קולע ומרגש
    להיזכר, היום יותר מתמיד, בנשות רחוב מטולה אשר

    היו: “נפלאות נהדרות ומסורות” – רחוב מטולה, היה ונשאר, רחוב מיוחד
    לא מעט בזכות דודה שולמית ואביבה חבורה

    אשר שומרות על הגחלת והמסורת.

    ואם מדברים על שמירה על המסורת, יש להזכיר את הטלפונים של ימי שישי

    של מזל שלום ( חזן) ויהודית כהן עם אמא, אשר המשיכו לטלפן לאבא מדי יום שישי ולומר שבת שלום, טלפונים שנמשכים גם היום
    הבה נודה להן ונאחל להן בריאות ואריכות ימים

    לאמא יש מניות יסוד ביצירת האווירה המיוחדת של רחוב מטולה

    ביתה היה פתוח לכל דיכפין – וידה לכל נצרך

    ביחד עם אבא, כל אחד בדרכו הוא, הם יצרו רשת תמיכה חברתית

    מוכנה ומזומנת לכל מצב ולכל אירוע

    הם היוו כתובת ולעיתים כותל

    לאנשים שהרגישו מקופחים

    לאנשים שחשבו שנעשה להם עוול

    לאנשים שלא היה להם לאן לפנות

    לאנשים שהרגישו שרק, אבא או אמא, יכולים לדבר ולהשפיע ולפתוח את סגור

    ליבם של בעלי הפלוגתה שלהם

    אכן “ציר, מען ומרכז חיים“

    אז איך מודים לזוג שהקריב את חייו למעננו

    ששמר וטיפח את היחסים במשפחה הקרובה והמורחבת

    איך משמרים את המורשת

    איך מנחילים לדור הבא

    את מה שקבלנו

    אני משאיר את זה כשאלה פתוחה וכנושא לדיון בעתיד

    אולי כרמז לתשובה כדאי להזכיר לעצמנו –

    אמא הייתה ונשארה, ככתוב: חמדת ליבנו – מרכז חיינו

    אבא היה ונשאר, ככתוב: מקור כוחנו – מורה דרכנו – מושא גאוותנו

    יהי זכרם ברוך

    הפעם חסרים במועד האזכרה האחים גדעון ובן חיל והאחות אמונה, הנכדים והדודים המתגוררים בחו“ל שרק חזרו לביתם בתום ימי האבל על אבא אך ליבם נמצא איתנו כאן.

    *****

    Few words for the memory of our Mother
    Past away four years ago

    Four years since Mother past away
    Few words for the memory of Zippora and Mordechay Yefet

    Third Heshvan 5770 21.10.2009

    Wrote: Ben Hail read: Yftach
    Translation and additional text: Menahem

    Dad request
    Keep yourself healthy so that you can look after me! Those were the exact words Abba used to tell Ima, time and time again, every day of the week. He knew what he was talking, for after she is gone Abba could not get the same quality of care from us, not even all of us together, could take her place and look after dad the way only mum knew, she was natural, she had the gift to see a problem before it started, to see a crisis before it happened, to see deterioration as it occurred. It was enough for her to take one look at him to diagnose the problem and give the medication needed or alternative remedy, or other helpful advice. Now, after she is gone we realise how great and fantastic Ima was.

    God does not make people like her any more, she was one of a kind, from bygone era and she will be in the folklore of the Yefet Family in the years to come. Now Mum and Dad enjoying from ziv hashchinah in Gan Eden, they are in heaven watching us, the family they left behind and I am sure they are very pleased to see the family united, in grief or in happy occasion, keeping the tradition of our forefathers by helping each other and looking after each other when crisis come.

    Safta Yonah and Mum Zippy
    Recently, I read somewhere, that a good doctor, doesn’t need to ask questions, enough for him to look at the patient, deep into his heart, and find out what the problem is and sort it out there and then.

    Likewise, grandma Yonah and mother Zippy, had this gift to find out what the problem is just by looking at person and analysing his body language, long before this phrase was invented.

    Day to day care for dad
    The time table of dad did not change after mum gone, so it seems, the same food, the same drinks, the same fruit salads, also, all other extras stayed the same as mum instructed, but still the care for dad did not stayed the same. What was missing was the ability to look at dad the same as mum did, to understand the body language, to sense, to evaluate the situation and diagnose and give the right treatment or remedy. All these were missing. We did not have the ability to read and understand his suffering physically or mentally. We remembered her greatness and discussed it during the shiv’ah and during the thirty days of mourning.

    Questions after Mum gone
    During last year, and in particular in the last few months we found ourselves asking questions, how to do things the right way now, that mum gone suddenly without giving us instructions. Do we have to boil the potatoes first? Or peel it first? Do we add the spices in the beginning or at the end? Is this saucepan for Pesach, or is it for Rosh Hashana? Are we preparing this for Chanucah or Shavu’ot?
    The truth is that from one year to the next things got harder not easier, we could not find answers to a lot of questions.

    The talent of mum
    Looking back at the achievements of mum we found ourselves very impressed by her qualities, abilities and achievements during her life time. She organised and administered many things, she remembered by heart many cooking recipes, she remembered by heart many telephone numbers, she did not make lists and she did it without the help of a computer. She surprised us many time by her memory and the way she coped organising the household.

    Recent Tragedies
    The last three months where very hard to the family, one tragedy followed another, punishment after punishment, sorrow after sorrow. First Shoshana David passed away and before we went for stone setting Aharon David left us, and as we were preparing to pay our respect to his family, we lost our father. It was shocking, it was hard, it was cruel, it was sudden, it was devastating and it sent shock waves everywhere. It left very big vacuum. Everybody had fond memories of him, young and old, near and far, relatives and friends, nobody can forget his smile and his good nature, good manners, and good sense of humour and his wisdom and his leadership and he touched the heart of everybody who knew him. A lot of people had nice stories to tell about him which will continue to be heard in the years to come and will be written in the good books of the Yefet family.

    Family United
    The families of David, Hazan, Yefet, Shimon and Shimony proved again and again, there is no replacement to the extended family. The family is united in grief, who helped each other when needed. The help support and encouragement, the assistance and reliance on one another, crossed all boundaries and generations and warmed the hearts of everybody.

    Tragedies in the Family
    In one month, we all went to Shoshana David family to pay respect and consol and give support to her children and next we had to go to Gane’-Tikva to pay our respect and consol and give support to Aharon David wife and children, brothers and sisters, and then after one week all the Family gathered in Metula street, to give respect to our father and consol us because of our great loss. Our Father gone and left us orphans, sad and heart broken, our home became the centre of attention. This was a classic example how things can change very quickly. One day you give support to a grieved family and the next day you are the one who get support yourself.

    Rav Avroom
    Perhaps now is the opportunity to thank our cousin Rav Avroom who done a lot for us again and again and nothing was too hard for him. He consoled all the bereaved families, encourage and pray for them His presence helped us to get over our losses. His wise quotations from the Torah were enlightening and gave the mourners spiritual healing and consoling and support.

    Our Father
    Since our Father past away, we heard a lot about him, about his kindness to others. Everybody from near and far has been touched by his charisma and kindness, our home was a happy place and welcoming to so many people, during Mum and Dad life time. His endless pursue to do good deeds to so many people, become well known. He done a lot of charitable work and good deeds which taken a big part of his life. So many people, some leave near and others leave far, came forward to tell us stories about Dad. Sometimes he was the one who organise the shiv’ah for people who could not afford it. Many people came to us during our shiv’ah to thank for the support Dad gave them during theirs darkest hours.

    Uncle Yehiel
    Uncle Yehiel fell during the thirty days of our mourning for Dad. So we missed him very much. The good news is he is getting better. He always made very emotional and very nice hespedim which we loved to read and every body says that he have a heart of a poet. We hope that soon he will start to commute between Ra’anana and Metula Street.

    The Family who live abroad
    Gid’on, Ben-Hail, Emuna, Menahem and their children went back to their home abroad at the end of our mourning for father. We are missing them hear very much, but we are sure that their heart is here with us.

    Metula Street
    From time to time I enter the family website and I see new and old stories. I was impressed to see the picture of mum and Jodie. I was
    thrilled to see the picture of Dad and Joanne.

    Yossi put this week short film about the Adenite community and I read again what Ilana wrote about the women of Metula street. One sentence attracted my attention is, “The magnificent mums of metula street, the wonderful mothers who sacrifice themselves for others without limit.”

    My respond to the above
    How correct and thrilling, today more than ever, to remember and realise that Metula street, was and remained, a special street, not least, thanks to the wonderful and outstanding effort of those great ladies. Many thanks to Auntie Shulamit and Aviva Chabura who are still keeping of the fire of tradition burning.

    Keeping the tradition alive
    Thanks to Yehudit Cohen and Mazal chazzan Shalom who kept phoning to Mum always, especially on Fridays and then continue to phone Dad every Friday to wish him Shabat shalom. Those telephones contacts are continuing to the present days. Lets wish them all good health and long life.

    Mum and Dad
    Mum has founding shares in the creation of the special atmosphere and pleasant aura of metula street. Her house was open to anybody who came unannounced and her hand always open to give the needy. Mum and Dad organised and created network of helping the needy in the community, each one in his own special way. Mum and Dad were ready and willing for any situation or gathering for happy or sad occasion. Their house was open for everybody or anybody like a wailing wall, to tell them about their troubles. Their ears and hearts were open for people who felt they did not get the right end of the stick, or been treated badly or unfairly.

    More about Mum and Dad
    Their door was open to give attention to people who had no where to go. They were the address for people who felt that only our mum dad could talk on their behalf and solve the problem. They were the centre of life and the backbone to all the Family.

    How do we thank them?
    How do we thank a couple who sacrifice their life for us?
    That kept and nourished the relationship of the near and extended Family.

    Open question
    How do we keep and protect the legacy ?
    How shall we pass the legacy to the next generation?

    These questions will remain open for future debate and discussions.

    As a hint, please lets remind ourselves, the Family Declaration:

    Mother was and remained:
    Our Life Centre, Our Precious Heart

    Father was and remained:
    Our Power, Our Guide, Our Pride

    May their memories be blessed

  • אזכרה לאמא

    21/10/2009 21/10/2009

    20/10/2009

    אזכרה לאמא אזכרה לאמא

  • אמא

    תמונה של אמא עם ג’ודי
    אמא

  • Jodie Yefet Remembers Mordechay & Zipporah

    Dearest Mordachai,
    Thinking back to every time i would come and visit, i always remember your smile, you had one of the most kindest, warm hearted,loving,welcoming, smiles anyone could wish to see.

    One of my first visits whenever i had come to israel, would always be to your home, i always had a letter from my dad to give to you, and i loved to see your reaction when i handed over the letter.

    I couldnt ever speak much hebrew at the time, but on the majority of my visits when i came to your home, you would be sitting on your chair in your room, I would come over and kiss you hello.

    Nervously i sometimes would be worried if maybe you did not remember me, but i was very wrong. As i greeted you my first words would always be: ‘ HELLO, ITS JODIE, BAT SHEL MENAHEM, HOW ARE YOU?’ holding the letter in front of him, he would gaze up, look at me, and show me the most wonderfull smile as always, kind sweet, welcoming, and loving smile. He was always so happy to be visited, and always so happy every time i passed him a letter from my dad. I use to pull up a seat for a short while sitting next to mordachai, I never knew what the letters had said,mbut again i use to see the same smile as he was reading them.

    One of the last visits i had with you, you wasnt so well, and you were very distressed and saddened by the devastating news of aunty zippy passing away.

    I remember sitting in your room, while you were in your chair, and me and yehiel was sitting next to you. There was a silence in the room for a while, as we were all so deeply saddened and shocked by the news.  I remember spending my last few days in israel at the shiva, after being in israel for five mounths.

    I felt like everything had come to an end, NO MORE ZIPPY? THIS CANT BE TRUE?  I DONT UNDERSTAND? SHABAT WONT BE THE SAME ON A FRIDAY…
    I remember every time i came round, zippy would love playing with my braceletes and bangles on my arm, when i sat next to her, she loved the different jewellery i was always wearing every friday.

    Aunty zippy cooked the most amazing food ever, and whoever got to try her friday night dinners, and her handmade biscuites, were very much blessed.  Aunty zippy always made sure that i had her special biscuits to take back to london, along with hawaige, and halva.

    Everytime i called up mordachai and zippy at home, zippy use to say, ‘ When are you coming ? What time you come for shabat ?’ I use to say, ‘ Ani Ba, Ani Ba, very soon.’  Uncle mordachai, and Aunty zippy had the time for everyone, they always remembered to get an extra chair if they knew you were in israel. If you come to visit Israel they would be the first to know, Mordachai and zippy would make sure, everyone who is in tel aviv from the family, who ever came from abroad, kiddush would never start unless everyone was present, and the door was always open to whom ever wanted to join.

    Dearest Mordachai, and Dearest Zippy,
    How will the family home ever be the same again?
    You were my eldest uncle and aunty, but really you were always my Saba and Safta, as i never got the privilidge to meet my dads parents ( and your parents) you have  always been the leaders and guardians to all of the yefet family.

    You treated us all as your children, and grandchildren, no matter how old we all are, you were our guardians when we were in your home, or in the country. My visits to israel will never be the same again, Shabat in israel will never be the same without your presence.
    You will be missed so deeply, by all who have ever been blessed to have met you, or be part of the family.
    I pray that you both are together now, smiling down, with those loving. welcoming, sweetest, most kindest smiles, that i am always reminicing, and i pray you will both rest in peace,and please know your always in our prayers, and when we say the SHEMA at night.

    We love you always, and will miss you for eternity.
    Thank you for everything, our memories of you will be relived throughout every generation of the Yefet family.
    Forever in our hearts and prayers

    Jodie, Karen, Danny, Jason, Menahem, and Zena Yefet.

    מרדכי היקר 10.09.09

    אני חושבת על העבר ואני נזכרת בימים שהייתי באה לבקר בישראל. דבר ראשון שאני זוכרת הוא החיוך שלך שרודף אחרי לאורך כל הדרך. היה לך חיוך כל כך מקסים ואוהב וחמים. היה לך חיוך מיוחד שעשה קבלת פנים נעימה לכל אחד שבא לבקר אותך .

    בבקורים שלי הראשונים לישראל, כשבאתי לבקר אותך בביתך, תמיד היה לי מכתב מהאבא שלי בשבילך, ותמיד אהבתי לראות את הבעת הפנים שלך בזמן שהבאתי לך את המכתב.

    לא דברתי עברית כל כך טוב באותם הימים, אבל ברוב הפעמים כשבאתי לבקר אותך בביתך אתה היית יושב בכיסא בחדר שלך ואני הייתי באה ומנשקת אותך ושואלת לשלומך.

    בהתחלה הייתי עצבנית ומתרגשת ודואגת, אולי לא תכיר אותי אבל כמובן טעיתי. איך שהייתי ניגשת אליך המלים הראשונות שלי היו: הלו, אני ג‘ודי, הבת של מנחם, מה שלומך? אתה היית מחזיק את המכתב בידיך, היית מסתכל על המכתב אחר כך מסתכל עלי ומחייך לי חיוך מקסים כמו תמיד.

    מרדכי תמיד שמח כשבאים לבקר אותו ותמיד שמח גם כן כשהבאתי לו מכתב מהאבא שלי. אני הקרבתי כסא וישבתי על יד מרדכי. אני לא ידעתי מה כתוב במכתב אבל תמיד ראיתי אותו מחייך כשהיה קורא את המכתבים.

    באחד מהביקורים האחרונים שלי לדוד מרדכי, המצב רוח היה מאד עצוב בבית, הדודה ציפורה נפטרה באופן פתאומי וזו הייתה מכה קשה וחזקה לכולנו. וכמובן הדוד מרדכי היה עצוב מאד ולבו שבור והיה קשה לנחם אותו.

    אני זוכרת כשישבתי בחדרו של הדוד מרדכי כשהוא ישב בכסאו ודוד יחיאל ישב לידו. היה שקט מוזר בחדר היות וכולנו היינו עצובים והמומים ומשותקים בתוכי תוכינו. אני זוכרת שהייתי בשבעה אחרי ששהיתי בישראל חמישה חדשים.

    פתאום הרגשתי שהכל הגיע לסיומו, שהעולם הגיע לסוף הדרך, אין יותר ציפי! זה לא יכול להיות אמיתי, אני לא מבינה איך נעשה את השבת בלי ציפי? לעולם זה לא יהיה אותו דבר.

    אני זוכרת שכל פעם כשבאתי לבקר בביית, ציפי אהבה לשחק בצמידים שלי, בזמן שישבתי לידה, היא גם אהבה את התכשיטים שהיו עלי בכל יום ששי.

    דודה ציפי בישלה את האוכל הכי טעים. להנאתם ולבריאותם של כל אלה שהיו מסביב לשולחן בשבת או בליל שבת. אני אהבתי במיוחד גם את העוגיות תוצרת ביית שהייתה

    עושה, והייתה בהם ברכה.

    דודה ציפי דאגה שאני אקח ללונדון את העוגיות שהיא עשתה במו ידה וגם את החלבה והחווייג‘.

    כל פעם כשהייתי מבקרת את מרדכי וציפי בביית, ציפי הייתה שואלת אותי מתי את באה אלינו? ובאיזה שעה את באה לשבת? הייתי אומרת לה אני באה אני באה בקרוב. לדוד מרדכי ולדודה ציפי היה זמן לכל אחד ותמיד הכינו כסא נוסף בכל פעם כשהייתי באה לבקר

    בכל פעם כשמי שהוא בא מחוץ לארץ לישראל, היינו מודיעים למרדכי וציפי ואף פעם הם לא התחילו בקידוש עד שכל אחד ואחד מאיתנו היה נוכח, והדלת תמיד הייתה פתוחה לכל מי שרוצה להצטרף.

    מרדכי וציפי הייקרים

    איך נוכל לקיים את השולחן בלעדיכם? זה לעולם לא יהיה אותו דבר, אתם הייתם הדוד והדודה שלי, ותמיד ראיתי אותכם כסבא וסבתא שלי, לא הייתה לי האיפשרות להכיר את הסבא והסבתא שלי. אתם תמיד עמדתם בראש משפחת יפת.

    אתם תמיד הסתכלתם עלינו והתנהגתם אלינו כילדים או נכדים שלכם. לא חשוב באיזה גיל היינו, אתם הייתם המנהיגים והמשגיחים והאחראים עלינו אתם הראיתם לנו את הדרך לעתיד שבה נלך ובה נדגול יומם ולילה. הביקורים שלי לארץ לעולם לא יהיו אותו דבר בלעדיכם.

    האבידה היא כל כך גדולה לכולנו,ולכל אלה שהם חלק ממשפחת יפת, ואנחנו וכל אלה שהכירו אותכם נרגיש מאד וביחד, בחסרונכם.

    אני מתפללת בשבילכם, אתם ביחד עכשיו נהנים מזיו השכינה בגן עדן, משקיפים עלינו מהמרומים ומחייכים אלינו בחיוך המוכר והמקסים שלכם.

    אני מתפללת בשבילכם שתנוחו בשלום על משכבכם בגן עדן, ותמיד תהיו בתפילותינו וגם בקריאת : “שמע ישראל” תהיו במחשבותינו.

    אנחנו אוהבים אותכם מאד ונוהב אתכם לנצח.

    תודה לכם על הכל, תודה לכם על כל המצוות והמעשים הטובים, תודה לכם על כל הזכרונות הטובים שיש לנו מכם, תודה לכם ששמשתם דוגמא טובה לדורות הבאים לבניכם לבנותיכם, לנכדכם ולנינכם.

    תמיד תהיו בליבנו ובתפילותינו

    אמן.

  • Jason Hesped For Mordechay

    Dearest uncle mordachai, and aunty tzipora,

    I have very fond memories of both of you when i was a young child, There was a time when i was 14 years old and i went on a school trip to israel and you kindly welcomed me to stay in your house for a few days, I remember eating tziporas wonderful food, playing cards with Yossi and Hasson and Taking there dog for walks around the neighbourhood, And I remember always having wonderful talks with uncle mordachai about the family. Every time i visited Israel I enjoyed coming to your home and spending Shabat with you and the family. As i got older and i visited the family home, uncle Mordachai and aunty Tzipora always remembered that i loved there dog, and constantly reminded me of those few days when I was 14 that they spent looking after me.
    I would like you both to know that you were like my grandparents to me, and I will always remember how you looked after me. Thank you so much for aways welcoming me and my brother and sisters always to your home. I love you both so much, and i will miss you both from the bottom of my heart. Love Jason (Johnson) Danny, Karen, Jodie.

    א‘ אלול התשס”ט 21/08/09

    דוד מרדכי ודודה ציפורה היקרים

    יש לי זכרונות מאד נעימים כשביקרתי אצלכם בישראל כשהייתי קטן בגיל 14 וגם יותר מאוחר כשהייתי יותר בוגר.

    בקרתי בישראל בטיול מאורגן מטעם בית הספר. כשבאתי לבקר אצלכם בביית, קבלתם אותי יפה ועשיתם לי קבלת פנים חמה ואירחתם אותי לכמה ימים. אני זוכר עד עכשיו כמה נהניתי מהמטעמים של הדודה ציפורה. אני זוכר גם כן ששיחקתי קלפים עם יוסי וחסון וגם אני זוכר שלקחתי את הכלב שלהם לטיול קטן בסביבה.

    אני זוכר גם כן שתמיד הייתה לי שיחה נעימה עם הדוד מרדכי בקשר למשפחה שלנו.

    אני נהנתי במיוחד לעשות את השבתות אצלכם.

    כשבאתי לבקר אצלכם כשגדלתי והייתי בוגר יותר, תמיד הזכרתם לי עד כמה שהשגחתם עלי כשהייתי קטן ועד כמה אתם אוהבים אותי ואני כמובן אהבתי אותכם מאד מאד.

    בשבילי ראיתי אותכם לא רק דוד ודודה אלא גם כן כסבא וסבתה המפנקים אותי תמיד עושים לי מטעמים ומדברים על המשפחה הענפה שלנו.

    אני מודה לכם מאד על כל הפעמים שקבלתם וארחתם אותי באהבה רבה, על המטעמים שעשתה לי דודה ציפורה ותמיד הרגשתי קשר חזק אליכם.

    אתם קבלתם יפה גם את אחי דני וגם את אחיותי קרן וג‘ודי וכמובן גם את האבא שלי מנחם.

    תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים, בגן עדן תהא מנוחתכם, בביאת המשיח ובניית בית המקדש תנוחמו

    אמן.

    ג‘סון, (גוהנסון)דני, קרן, ג‘ודי.

  • Hesped From Karen Yefet For Mordechay


    Our Dearest uncle Mordechai, a warm caring man whom we regarded more like a grandfather.

    Words cannot express how deeply we are all feeling at this sad time and whom we shall miss so very much.

    There are lots of fond memories we have of you each time we visited Israel, on one of

    my earlier visits to the house when I was returning to the airport for London.  I was

    halfway down Metula Street, when you could barely walk just shuffling along you came

    out after me calling ‘Karen you have forgotten the Halva’.  The least important thing and

    you made sure I took it; you would always refer to Jason as Johnston which made us

    laugh.  You always talked about your time in London and referred to dad and his letters

    -how you loved to receive and read them.

    But mostly what I will never forgot was on my last visit to Israel 2 years ago I had

    arrived unannounced in the early afternoon when only you and Tali was in the house.  I

    had brought you a letter from my dad and you began immediately reading some of it out

    aloud to Tali with great pleasure.  After asking how all my family were- you began

    recounting your time in London and when you stayed a short weekend in our house and

    telling me you went to Ridley Road Market.  Then Tali brought your lunch into your

    room and you made sure she brought me something to eat aswell and we sat at your table

    and ate together.  Finally, upon leaving you gave me a blessing for my health and my life

    which will stay with me always.

    Mordechai and Tzipora -an inspiration to us all!

    You will be both be in our hearts and prayers always.

    With Much Love

    Karen, Jodie, Daniel, Jason, Zena

    א‘ תשרי התשס“ט

    לדוד היקר מאד שלנו, מרדכי.

    תמיד נזכור אותך בגעגועים, וגם ידענו שיש לך רגש חם וראינו עד כמה אתה דואג לכולנו. ואתה היית הסבא וגם המורה שלנו.

    האבידה היא כל כך קשה,שקשה לנו למצוא מלים שיתארו במלואה את האבידה הגדולה,

    שהיא חרוטה עמוק עמוק בליבנו ועד כמה עצומים הרגשות שלנו, במיוחד בזמן שבוא אנחנו נמצאים היום , שהוא עצוב מאד למשפחה. השארת אותנו אבלים ועצובים ואנחנו מרגישים בחוזקה עד כמה אתה חסר לנו.

    יש לנו הרבה זכרונות נהדרים מכל פעם שבנו לבקר בישראל. בביקור אחד קודם, בזמן שהייתי צריכה לחזור ללונדון והייתי בדרכי חזרה לשדה התעופה. חרוט עמוק בזכרוני שאתה רדפת אחרי לכל אורך רחוב מטולה עם חבילת חלבה ביד וקורא בקול רם, קרן! קרן! שכחת את החלבה ועשית את כל זה בזמן שבקושי יכלת ללכת.

    בשבילי החלבה לא היית חשובה במיוחד, למרות שבאמת אני אוהבת לאכול חלבה, אבל בשבילך זה היה חשוב שאני אקח את החלבה ללונדון, לזאת אני קורא אהבה, בעובדה שאתה רצתה אחרי, הראית לי עד כמה אתה אוהב את כל אחד ואחד מאיתנו. ומה שחשוב במיוחד הוא, שעם המאה גרם של החלבה אתה שלחת לכולנו בלונדון, מאה קילו של אהבה.

    אחד מהזכרונות הנעימים שיש לי ממך הוא, שתמיד היית שוכח את שמו של אחי ג‘סון והיית קורא לו ג‘ונסון וזה גרם לבדור נעים לכולנו.

    אני זוכרת היטב את השיחות שהיו לי אתך, בין היתר דברנו גם כן על התקופה ששהית בלונדון וגם תמיד רצית שאידע כמה אהבת לקבל מכתבים מהאבא שלי.

    לעולם לא אשכח את הזכרונות שיש לי ממך, במיוחד כשבאתי לישראל לפני שנתיים ובאתי לבקר אותך בלי הודעה מוקדמת. זה היה אחר הצהריים בזמן שרק אתה ןהמטפלת שלך טלי, הייתם בביית.

    אני הבאתי מכתב מהאבא שלי ואתה מייד התחלת לקרוא את המכתב בקול רם לטלי ולי ואנחנו ראינו על פניך המוארים כמה אתה נהנה מהמכתב.

    אחרי שגמרת לשאול על המשפחה בלונדון, התחלת לספר לנו על התקופה הקצרה ששהית בלונדון וגם שהלכתה לשוק הפירות והירקות המקומי שעל ידינו.

    לאחר מכן טלי הביאה את אחרוחת הצהריים לחדרך ואתה דאגת שגם אני אוכל יחד אתך בשולחנך וטלי הביאה את המנה שלי לשולחן ואנחנו ישבנו ואכלנו ביחד. אני הרגשתי קירבה חזקה ומידית אליך ואל כל המשפחה וזה נשאר שמור בלבי עד היום הזה.

    לבסוף, לפני שעזבתי את הביית, בירכת אותי ואיחלת לי בריאות וחיים ארוכים והצלחה בכל מעשי והברכה שלך תשאר אתי לעולמים.

    מרדכי וצפורה.

    אתם דוגמא יפה לכולנו, תמיד נלמד מכם.

    שניכם ביחד תמיד תהיו בליבנו ותמיד נזכור ונזכיר אותכם בתפילתינו.

    באהבה רבה ובהערצה גדולה

    קרן, ג‘ודי,דניאל,ג‘סון,זינה,מנחם

  • הספד למרדכי: יחיאל Hesped For Mordechay From Yehiel

    ב“ה א‘ אלול תשס“ט – 21/08/2009

    הספד למרדכי – כתב יחיאל

    לאחי בכורי מרדכי, אתה התברכת בכל המעלות האציליות שישנם, ובהשקפותיך היית איש מתון ושקול הרואה רק את הטוב והיפה באנשים, והיום נהפכת למלאך בשמים ואתה נמצא עם המלאכים. מרדכי אחי יקיר שלי, תשמור ותשגיח עלינו מלמעלה.

    עלית לארץ בגיל 6 ונכנסת ללמוד בבית ספר תחכמוני ולאחר סיום הלימודים התחלת לעבוד במפעל המרצפות של התעשיינים העדנים ברחוב העלייה בתל–אביב והמשכורת שלך מיד לאמא עבור התשלום למכולת של הדוד יוסף דוד.

    הייתה לי הזכות לשהות במחיצתך כל השנים. כל השנים הייתה לי אח בוגר וכמו אבא. כל שיחה אתך גרמה לי להתעלות הנפש של איש משפחה למופת. אתה שימשת לי כמודל איך שצריך להתנהג וכמו שההורים שימשו לך כדוגמא של נתינה והשקעה של ערכים תרבותיים.

    ברצוני לספר על הביקןרים שלך אצלי בבית החולום מאיר בכפר סבא, שכבתי שם לצורך ניתוח 21 יום, ואתה ביקרת אותי 21 פעם, דהיינו מדי יום, כולל ימי ששי ומוצאי שבת והגעת אלי בתחבורה ציבורית וכל זה קרה לפני 30 שנה.

    היה לנו קשר הדוק כל השנים. גם כשהיית בטיולים באנגליה, קנדה, ואמריקה, קבלתי ממך כמעט מדי יום גלויות עם תיאורים של כל המקומות שביקרת בהם, ידעת לכתוב ולתאר היטב בצורה מתומצתת ומרתקת וכמעט כל שורה נושא אחר, סך הכל 222 גלויות, וכל מי שרוצה להכיר אותך, יכול דרך הגלויות האלה לדעת את כשרון הכתיבה שלך שהיה מלא רגש. ועם הסיורים שלך באנגליה למדת להכיר את האדיבות שלהם והתפעלת מהנימוסים של התושבים, בקרת גם בהרבה מוזיאונים, פארקים וגם בבתי הפרלמנט.

    וגם בזמן שחלית והיית מרותק למיטה, כתבת יומן יומי על כל מיני נושאים בעניני דיומה. וגם זאת יש להזכיר שילדיך טיפלו בך יומם ולילה, פשוטו כמשמעו, ולא חסכו ממך דבר כדי להקל עליך להתמודד עם המחלות שלך, ובעיקר יש לציין את הטיפול הצמוד בבית, של בן–חייל, תהילה, אגדה, ויוסי, שהיו תמיד זמינים לידך.

    אתה השקעת בילדיך את כל מה שהיה לך לתת, הרבה אהבה וחינוך טוב, והם החזירו לך לעת זיקנתך, וקיבלת מהם כל דבר הקשור במחלתך על ידי בקור רופאים ואחיות וכולי.

    בזמן שעבדת בחלוקת עתון “הארץ‘ הבאת הבייתה נוסף לעיתון “הארץ” את כל העיתונים שהופיעו באותה תקופה, כגון עתון “הצופה” “המשקיף” וגם חוברות של עיתון “לאישה” וגם עיתון “העולם הזה” בעריכתו של אורי קיסרי. ופה המקום לציין שבעיתון “הצופה” התפרסם

    היומן של ד“ר עזריאל קרליבך על מלחמת העולם השנייה וכל מהלכי המאורעות שהתרחשו באותה תקופה.

    הבית היה מלא עיתונים ומרדכי רצה שנקרא ושנדע מה קורה בעולם ואנחנו קראנו בשקיקה את המאמרים והיינו מעודכנים בכל מה שקרה במדינה.

    אחי היקר, אנחנו נזכור לך את כל מה שעשית למעננו ועל החינוך הטוב שנתת לנו והכל לפי בית הילל.

    מרדכי, אנחנו אהבנו אותך והתגאנו בך.

    תנוח בשלום על משכבך ונעשה הכל כדי ללכת בדרכיך.

    אדוני נתן ואדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך מעתה ועד עולם. יהי זכרך ברוך, אמן.

    א‘ אלול תשס“ט 21/08/09

    To my dear eldest brother Mordechai. You have been blessed with the highest qualities which exist. With your outlook of life and world matters you stood out as the best there is. Your outlook of life was balanced and fair-minded, you saw only the good in people. Today you are in heaven as an Angel among the rest of the Angeles in the sky. Please Mordechai, my dear brother, protect and look after us from heaven.

    You came to Israel as a 6 years old and you started at the local junior school and when you finished school you started work and you gave your wages to mum to help with the expenses of the house, in particular to pay for the groceries in our uncle Joseph shop.

    I had the privilege to be near you, for many years, you have been as a father figure to me. I enjoyed very much my conversations with you which gave me great elation and satisfaction and I learned a lot from you and saw you as a perfect example as what kind of a person I want to be. Also I like to mention that we learned from our parents the values of giving and the culture of studies.

    I like to mention as well that we had a lot of newspapers in the house to read, because you wanted us to know what is happening in the world, also you made sure that we have a lot of books to read.

    You have been a great thinker and you thought about everything

    I like to mention also that when I was ill, you came from far away and visited me almost every day.

    we always wrote to each other frequently specially when you went traveling round the world, you did not forget me. You sent many letters and postcards from every corner of the world. Also from England,Canada and America. I received from you postcards almost every day and you gave good description about each place. You sent me 222 postcards in total and anybody who want to know what a wonderful person you are, all he has to do is read those postcards. You have a very good talent in writing and everybody enjoy reading your cards. And from reading your cards people get to know what kind of a person you are and you are one of a kind, really, you are one of a million. God does not make great people like you any more. You and your wonderful wife Tzipora belong to a generation of the past which we read about them only in the fairy stories.

    You also enjoyed your stay in England, you were very impressed from the people in England, how polite they are, and you were very impressed from their manners. You visited also a lot of museums and the Houses of Parliaments.

    Also when you were ill and has to stay in bed, you wrote a diary every day about all kind of subjects. I like to mention that your children looked after you when you were ill.

    Your children looked after you day and night when you were ill and they done their best to make it easy for you. Also I like to mention the care that your children Ben-Hail, Tehila, Agada and Yossi gave you at home. They were always ready to take care of you at any time day or night.

    I like to mention as well that you brought every day many newspapers to make sure that we shall know about all what happening in the world.

    We shall always remember all what you done for us, you gave us good upbringing as our forefathers wanted.

    Mordechai, we love you and we are proud of you, have a rest in peace in Paradise in Heaven and we shall continue in the ways you showed us. God gave and God took.

    Give glory to God for ever and ever. Amen.

  • Hesped For Mordechay From Menahem Yefet הספד למרדכי: מנחם יפת

    א’ אלול תשס”ט – 21/8/2009

    Dear Mordechay the Tzadik, his memory to be blessed.

    All your family is standing Avelim and Yetomim near your fresh grave.

    We are standing here sad, head bowed, helpless.

    You have been the central pillar of the family. We always remember forever and longing to the time that we have been praying together.

    You always gave us blessing in every opportunity.

    You always taught us to be good citizens with good manners and always to do good deeds. And you taught us also not to start the Kidush or Dinner before everybody is around the table.

    And you taught us that the family table, the Shabat, the Holydays and the Synagogue are very very important.

    And always when I came from London to Israel someone from the family was waiting for me at the Airport. Therefore, I always felt that this is your good teaching that you gave your sons and daughters. And this is what unite the family, as they are today, who love each other very strongly and all of us feel very proud to belong to the Yefet family.

    Dear Mordechai and your wonderful wife Tzipora- the TZADIKIM, of the blessed   memory, you are standing now in a very honourable place in Gan Eden and they are rejoicing in heaven together with the very great Tzadikim  of the Jewish people, looking at us with pride and pointing at us from heaven and watching the great family they left behind and they are proclaiming to all who want to hear

    our work on earth is well one.

    Please God, protect the soul of the great Tzadik Mordechay, the son of Yefet Shlomo and Hamam daughter of Ester from the David family.

    Please God keep him and look and protect him in the Bundle of life in “Gan Eden”

    May he rest in peace.

    Let us hope that we get comfort with  the building of our “Beit Hamikdash” and hope, the Mashiyach come soon and hope that we shall have no more sadness.

    Amen

    Menachem Yefet


    ב”ה

    היום יום שישי, א’ אלול תשס”ט,   21/8/2009

    מרדכי היקר, זכר צדיק לברכה,

    כל המשפחה שלך עומדים אבלים ויתומים ליד קברך הרענן, נפלה עטרת ראשנו ונשארנו המומים וחסרי אונים. אתה הייתה עמוד התווך שלנו וראש המשפחה והפרידה קשה מאוד מנשוא.

    תמיד נזכור לנצח ובגעגועים את הימים שהיינו ביחד, ושהיינו מתפללים ביחד, וכשהייתה מברך אותנו בכל הזדמנות ולימדת אותנו מוסר השכל ולהרבות במעשים טובים ועוד לימדת אותנו שהשולחן והמשפחה והשבת והחגים ובית הכנסת חשובים מאוד מאוד. ועוד למדנו ממך שאין להתחיל את הקידוש או האוכל לפני שכולם נוכחים מסביב לשולחן ותמיד כשבאתי מלונדון לישראל תמיד מישהוא חיכה לי בשדה התעופה וכך תמיד הרגשתי שזהו החינוך הטוב שנתת לבנים והבנות שלך, וזה מה שמלכד את המשפחה וכולם אוהבים זה לזה וכולנו מרגישים בגאווה להיות שייכים למשפחת יפת.

    מרדכי היקר,

    אתה וציפורה היקרה זצ”ל נמצאים עכשיו במקום של כבוד בגן עדן ונהנים מזיו השכינה יחד עם כל הצדיקים הגדולים ומשקיפים עלינו מהמרומים ורואים שהעבודה שלכם פה הסתיימה בהצטיינות.

    תהא נשמתו, של הצדיק הגדול מרדכי בן יפת שלמה וחמאם בת אסתר לבית דוד, צרורה בצרור החיים בגן עדן . תהא מנוחתו בבניין בית המקדש ובביאת המשיח תנוחמו ושלא תדעו עוד צער.

    אמן, כן יהי רצון אמן ואמן.

    מנחם יפת

  • דברים שנשא יחיאל לצפורה במלאת 3 שנים לפטירתה

    כתב: יחיאל יפת

    אני רוצה לספר את סיפור היכרותי את צפורה כמה שנים לפני נישואיה לאחי מרדכי כשהייתי בערך בן 12. היא היתה בת בית אצלנו ועזרה לאמא שלי בעבודות הבית וטיפלה בנו כמו אמא ולכן היא נחשבת גם אמא בשבילי, ולאחר נישואיה לאחי מרדכי בשנת 1943 כשאני הייתי כבר בן 16 עברה לגור אתנו ברחוב מטולה 6. אז באותה תקופה היינו משפחה מרובת נפשות, 7 ילדים ועוד זוג הורים ועוד 2 סבתות וכולנו בדירה של שלושה וחצי חדרים ועוד חצר ועוד מטבחון קטן בחצר, ולמרות הצפיפות צפורה השתלבה יפה כי היא היתה רגילה אלינו והסתדרה יפה עם אמא שלנו ולמעשה הייתה יד ימינה, וכמובן שהיה צריך הרבה רצון טוב כדי לגור בצפיפות הזאת.

    היא באה לארץ עם העלייה הרביעית של שנת 1924 שהיתה עלייה מבורכת, בעלייה הזאת כלו לארץ
    כ-80,000 נפש שהתפזרו בכל קצות הארץ, והיישוב בתל אביב הכפיל את עצמו מ- 20,000 ל- 40,000 נפש, קמו שכונות חדשות, בתי מלאכה, ובתי חרושת למרצפות ולבלוקים עבור בנית הבתים לתושבים החדשים.

    צפורה תקעה שורשים עמוקים בארץ, בה גידלה משפחה גדולה לתפארת, היא היתה מראשוני המתיישבים בתל אביב, תולדות חייה שזורים עם הימים הסוערים של טרום הקמת המדינה ועברה את כל המאורעות הקשים של שנת 1936-1939 של אנשי הכנופיות שהפעילו טרור נגד הישוב היהודי הקטן של אותם ימים, ואת מלחמת העולם השנייה של שנת 1939-1945 ואת מלחמת העצמאות וכל המלחמות שבאו לאחר מכן.

    הבית שלנו ברחוב מטולה היה בחזית הקדמית בגבול תל אביב – מנשיה, ומהמסגד של חסן בק ירו הערבים כל הזמן לכיוון כל הרחובות אשר בגבול יפו תל אביב, וממנשיה ירו לכיוון הבית שלנו והכדורים פגעו בעיקר בבנין שמאחורינו שהיה גבוה והוא ספג את רוב הכדורים, ומהחלון שלנו ראינו את הבתים של הערבים שהיו גרים כ- 40 מטר מאיתנו ברחוב עין יעקב ואת כל התנועות שלהם.

    בזמן הזה מרדכי התגייס למשטרת הישובים העבריים ושמש כנוטר בקבוץ תל יוסף אשר בעמק יזרעאל.
    בתקופת מלחמת העולם השנייה היה מצב קשה בארץ והיה חוסר במצרכים בסיסיים, בדיוק בזמן הזה מרדכי עבד בחווה החקלאית של מקווה ישראל היה נוסע באופניים לעבודה וחוזר בערב עם תוצרת חקלאית על הסבל של האופניים, היה מביא עגבניות, תפוחי אדמה, ענבים וכו’. אחרי זה עבר לעבוד כגנן בעירית תל אביב ובלילה עבד בחלוקת עתון הארץ, מרדכי עבד קשה מאוד כדי לפרנס את המשפחה ושלא יחסר דבר, צפורה היתה אחראית על ההוצאות ודאגה לתקציב מאוזן שישאר גם לחינוך וגם לחסכון.

    הנה כי כן חיינו בתקופה היסטורית והיינו שותפים מלאים בלידתה של המדינה ובהתפתחותה של
    תל אביב.

    ולפני שלוש שנים נפרדנו מאמנו היקרה והאהובה שלנו ונדמה לנו שרק אתמול זה קרה ועדיין אנחנו לא מעכלים את גודל האבידה וככל שהזמן עובר רק מגביר את הגעגועים אליה.

    יהי זכרה ברוך

  • דברים שנשא יחיאל לצפורה במלאות שנתיים לפטירתה


    15.10.07

    דברים שאמר יחיאל במלאת שנתיים

    הפרדה מאימנו האהובה הייתה קשה מאד עבורנו
    ועם חלוף השנתיים היא נעשית קשה כפל כפליים
    ואם חשבנו שהזמן מרפא אז כנראה שטעינו
    וכל דברי הניחומים לא מרגיעים אותנו
    אבל אנחנו מתנחמים בכך שזכינו לבלות במחיצתה שנים מאושרות
    ושזכתה לראות את התוצאות הנפלאות והמדהימות
    של המשפחה הגדולה והמפוארת שהשאירה אחריה
    ושהפכו לאגדה עוד בחייה
    הייתה לנו זכות גדולה לחיות איתה
    ותודה על כל רגע שהייתה שלנו ובשבילנו
    עם ישראל זקוק לעוד הרבה אמהות במודל שלה

    ואורה ימשיך לזרוח עלינו תמיד לתפארת ולתהילה
    ועכשיו שהיא במרומים היא בוודאי גאה בנו שממשיכים את המורשת שלה
    ואנחנו ילדיה הבה נקפיד על חיי משפחה מלוכדת
    ונשמור על “הביחד” של המשפחה
    וכמיטב המסורת שהיא נהגה ונראה זאת כמילוי צוואה שלה אלינו
    רק פעם בכמה דורות זוכים לאמא מיוחדת כמוה
    היא שייכת לדור הנפילים שהולך ונעלם, וחבל
    לא נראה אותה מחבקת את הנכדים והנכדות
    שכל כך אהבה אותם ושמרה את הסודות שלהם
    שהם סמכו עליה שלא תגלה לאף אחד
    ולוואי ויזכו הרבה נכדים ונכדות לסבתא כמוה
    אם וכאשר יש לנו בעיות היא מיד מוצאת לכך פתרונות
    ושומעים לעצותיה בכל דבר ועניין, והכל מתוך ניסיון שצברה כל הימים

    כי כל ימיה ואורח חייה ונוכחותה המרשימה
    הם התגלמותה של ארץ ישראל היפה והטובה
    ולכן היא שייכת להיסטוריה של הקמת המדינה
    ובויכוח על המדינה תמיד הייתה מלאת אמונה
    בצדקת הדרך ולא נתקפה במרה שחורה
    נקווה לטוב, ונשמע בשורות טובות, תמיד אמרה
    על הקשר עם הילדים בארץ ובחוץ לארץ תמיד שמרה
    ואת החכמות שלהם תמיד הזכירה
    ארועים ושמחות לא החסירה
    את דעותיה הסבירה והיטב הבהירה
    אחרי כל שיחה איתה רושם עז הותירה
    היא מייצגת את היהודייה הגאה והישרה
    אנחנו מודעים לעובדה שלא נחיה לנצח אך לנצח נצחים אותך נזכורה
    ונאמר שלום לעפרה של צפורה היקרה

    יהי ברוך זיכרה

  • דברים שנשא בן חיל לאמא במלאת שנתיים לפטירתה

    15.10.2007
    בן חיל מעלה זיכרונות

    ביום שני בשבוע שעבר, בדיוק לפני שבוע, בשעת בוקר מוקדמת, הטלפון בביתי מצלצל, יחיאל על הקו.
    לאחר שהוא שואל מה נשמע, מה שלומך, הוא שואל נו, מתי אתה בא? עניתי שאני עדיין לא בטוח שאוכל לבוא. יחיאל מפסיק אותי ואומר לאט ובשקט: בן חיל, בלעדיך אין אזכרה, אתה חייב לבוא. ברור לי שהוא הגזים, אבל בשבילי הטלפון הזה פתר את הפלונטר והנה אני פה.

    השיחה הזאת הזכירה לי את ההספד המרגש, המקורי ויוצא הדופן שהקריא יחיאל בשנה שעברה. משפט אחד נחקק בזיכרוני: “היית מעורבת אבל לא מתערבת” הוא אומר לאמא.
    להיות מעורבת בלי לגלוש למתערבת זו אמנות בפני עצמה.
    אחרי הכול יש גבול מאד דק
    בין להתעניין ובין להלחיץ
    בין להקל ובין להכביד
    בין להציע ובין לדרוש
    ואכן אמא ידעה לעשות זאת במהימנות, ברגישות ובטבעיות. ושוב, תודה ליחיאל על ההספד המיוחד. אגב, לאחר שההספד הופיע באתר של אמא, יוסי הוסיף תגובה ואני מצטט: “אבא אומר שליחיאל יש ידיים של פועל בניין ואני מוסיף שיש לו נשמה של משורר”. כמה נכון.

    משפט אחר ששבה את ליבי היה משפט מתוך ההספד, המרגש לא פחות, של מיכל.
    לאחר שהיא תיארה את אווירת הבית ביום שישי היא מסכמת במשפט:
    שום דבר לא השתנה
    ושום דבר הוא לא אותו דבר    .
    לכאורה דבר והיפוכו. אם שום דבר לא השתנה אז למה שום דבר הוא לא אותו דבר?
    המשפט הזה מצריך חידוד והסבר.  רק אתמול, לאחר שיחה עם מיכל, אני חושב שהצלחתי לפתור את החידה. מה שחסר בבית זה הרוח החיה שבו, הרוח שדוחפת, הרוח שמלכדת.
    או אם לומר זאת במילה אחת חסרה לו – הנשמה.

    נראה לי שבשנה האחרונה למדנו לחיות עם הכאב והצער, למרות שיוסי אמר לי אתמול שהכאב אצלו רק הולך ומתעצם, אני חושב שהתחלנו לדבר על אמא ביותר חופשיות ויותר טבעיות. אנחנו מזכירים אותה יותר ונזכרים בה יותר. אז בואו ונעלה כמה זיכרונות, ממש על קצה המזלג וללא סדר מסוים.

    יום שישי היה יום מיוחד אצל אמא. היא הייתה מתעוררת מוקדם ומתחילה להעמיד את הסירים. כשהייתי יורד מלמעלה המלאכה כבר הייתה בעיצומה ואמא הייתה מגייסת אותי לעזרה עוד לפני הקפה הראשון. מנחיתה עליי הוראות בקצב מהיר, תביא את זה, תיקח את זה, קרר את זה. בכול פעם התפעלתי פעם מחדש מהיכולת שלה לתכנן ולבצע שורה של מטלות בעת ובעונה אחת. היא הזכירה לי מנצח תזמורת שגם מנצח וגם מנגן על הכלים בעצמו.
    כשהייתה מבקשת להביא לה איזה מצרך מהארון, ברוב המקרים הייתי חוזר ואומר אין, ואז היא הייתה אומרת תראה, תסתכל מאחורי השעועית  לפני האורז, מתחת לחוויג’ תמצא את הכורכום. ואכן כך היה. למעשה אחרי הסבר כזה היה אפשר למצוא את הדברים גם בעיניים עצומות.

    במיוחד התפעלתי כשבקשה ממני להביא כלים או מכשירים שונים. וזה היה בערך כך: תביא לי את המגש הגדול הלבן מהארון. כמובן שלא מצאתי ואז היא הייתה אומרת תראה, בארון מצד שמאל, מתחת לניר הכסף מעל מגבות הניר תמצא שקית כחולה בתוך השקית תמצא את המגש שנתנה לי אותו כרמלה, או שקיבלתי מירדנה, או שקנתה לי אגדה. וכאן כול העניין. כול כלי וכול מכשיר תמיד אוזכרו וקושרו עם נותן המתנה שוב ושוב. בצורה זאת היא הודתה להם שוב ושוב.

    ימי שיש היו גם ימי הטלפונים. אמא שמרה וטיפחה את הקשרים עם בני המשפחה ולאחר הבישול הייתה מתיישבת ועושה סבב שיחות. מנהג זה נמשך עד היום. במיוחד מקפידות על זה מזל, כרמלה, ירדנה ויהודית האחות הרביעית, שגם מקפידה לבקר כול שבוע.

    פעם אמרתי לאמא, למה לך לעבוד קשה כול יום שישי, אולי נוריד את השניצלים?
    אוי, היא אומרת, כול הנכדים אוהבים את זה ומנשנשים עם זה כול היום.
    אולי הקציצות? קציצות? השתגעת בשום אופן.
    אולי העוף המאודה? לא, את זה גלעד אוהב.
    אולי את הכנפיים? ניסיתי שוב. ומה אני אגיד לנוי?
    וככה זה המשיך – השוקיים זה לבר, השעועית זה לדן, הבשר לעמית וכן הלאה והלאה.
    סופו של דבר שלא הצלחתי לקצץ בכלום גם לא את האפונה ברוטב עגבניות.

    וזה מזכיר לי ויכוחים ושיחות אחרות שבהם הייתי נוחל כשלון חרוץ ולסיום אמא הייתה אומרת בהטעמה: אדוני – אותי אתה לא תנצח. ואכן את אמא אי אפשר היה לנצח.

    אפרופו מאמץ, הזכרנו השבוע את דוקטור ניר גלעדי, מנהל המחלקה להפרעות תנועה באיכילוב, שבא לבדוק את אבא לפני כמה שנים ולאחר שהוא בדק את אבא הכנסנו אותו שיראה את אמא. הוא בדק הסתכל והתעניין ואז הוא פונה אלינו ושואל נו מה הבעיה, ואנחנו אומרים היא עובדת קשה. והוא עונה טוב מאד. כן, אנחנו אומרים אבל היא מתאמצת. אדרבה, תנו לה לעבוד כמה שהיא רוצה. וזה בדיוק מה שהיא הייתה אומרת כול הזמן, תנו לי לעבוד לפי הקצב שלי. אגב, לאבא הוא אמר – תזרוק את המקל, תזרוק את ההליכון, תרים את הראש ותתחיל ללכת – אין לך כלום.

    בשנה שעברה ייחדתי כמה מילים לנכדים. הפעם אני רוצה להגיד כמה מילים להורים שלהם, כלומר לאחים והאחיות שלי, לכלות ולחתנים.
    לפני כמה שנים, באחד מאותם דיונים משפחתיים שהולכים סחור סחור אמרה לי אורלי: קשה להיות אח בכור, אה? אני לא זוכר מה עניתי לה, אבל אני יודע מה הייתי צריך לענות לה.
    הייתי צריך לומר לה שלאחים ואחיות כאלה זה לא רק קל להיות אח בכור זאת גם הנאה וגם זכות גדולה. אז אם לא אמרתי את זה אז, אני אומר את זה עכשיו.

    ובחזרה לאמא.
    השנה חגגנו שני בר מצוות  – לדן ויונתן. שניהם הרשימו את קהל החוגגים בקריאת הפרשה וכן בדרושים מיוחדים ומקוריים. אילו מסוג המאורעות שאמא הייתה נוהגת להתכונן להם, להשתתף בהם ולספר עליהם תקופה ארוכה.
    השנה גם נולדה לאמונה נכדה חדשה בשם פופי-צפורה, שהיא נינה מספר חמש לאמא. כן ירבו.

    לצערנו נפרדנו השנה מדודה שארה וביתה ברוריה, שתי דמויות מיוחדות במינם שאמא הייתה קשורה אליהם מילדות.

    ולסיום סיפור קטן.
    פעם הנכד של שושנה דוד הביא שתי צנצנות. הראיתי אותם לאמא והיא אמרה לי לשים אותם בפריזר הלבן. למחרת היא בקשה את אחת הצנצנות.
    אמרתי איזה צנצנות? והיא עונה הצנצנות שהביא לך אתמול הנכד של שושנה.
    אבל הוא לא הביא לי כלום אני אומר.
    אז היא אומרת: תראה, תלך למקרר הלבן תפתח את הפריזר ותראה על הדלת שתי צנצנות, תביא לי את זאת עם המכסה הצהוב.
    ורק שפתחתי את הדלת, נזכרתי שאכן אני הוא זה ששמתי אותם שם.
    סיפרתי את זה לעובד והוא ענה ספונטנית אם דודה שלי זוכרת מה קרה אתמול אז באמת אין מה לדאוג לה מהבחינה הזאת. ואכן החריפות וחדות הזיכרון נשארו איתה עד יומה האחרון.

    יהי זכרה ברוך

  • דברים שנשא בן חיל לאמא במלאת שנה לפטירתה


    27.10.06
    ה’ חשון תשס”ז”

    שנה לאמא
    כתב – בן חיל
    נדמה שרק אתמול עמדנו פה בטקס גילוי המצבה והנה עברה שנה – שנה בלי אמא.
    נהוג לומר בלשון סגי נהור “בתי קברות מלאים באנשים שאין להם תחליף”.
    אז השנה האחרונה הוכיחה שבאמת לאמא שלנו אין תחליף.
    ואני בטוח שלכל אחד מאתנו חסר משהו – לאחד חיוך, לאחד מילה טובה, לאחד חיבוק לאחד תשומת לב ולאחד עזרה ולאחד עיצה.

    לי אישית חסר הטלפון היומי שבו אמא היתה מספרת לי מה קורה בבית. לאבא – בוודאי שאמא חסרה. אתמול שמעתי את אבא מספר לפנינה, אשתו של אברום, ש”אף אחד לא מבין את גודל האסון שנפל עלי, אבדה לי המשענת”. אבא נהג לומר לאמא “תהיי בריאה ותשמרי עלי”. לפעמים שכאומרים לי שאבא לא ישן טוב או שכואבת לו האוזן, אז בא לי להגיד: “אז תגידו לאמא” , אבל לצערנו, אמא כבר לא איתנו ולא נשאר לנו אלא להתמודד עם המצב בעצמנו.

    לפני כשנה, כשחיפשנו את הנוסח המתאים למצבה באתי לבית הקברות לקבל השראה ממה שכתב אבא על המצבות של הוריו סבא שלמה וסבתא חמאם. לאבא יש שפה עשירה ויראת כבוד למילה הכתובה, ואכן במילים מועטות אבא הצליח לשרטט ולתמצת את אישיותם. למקרא המילים, דמותם כמו עולה וניצבת, קורמת עור וגידים, ממש לנגד עיניך.
    מהר מאוד הבנתי שאת כישרון הכתיבה של אבא לא ירשתי.

    בבית, אגדה דחתה ופסלה כל הצעה. היא ארגנה סיעור מוחות, היא גייסה את גלעד ומיכל, אמונה ותהילה, גדעון יפתח ויובל, ויוסי וחסון וביחד לאחר יסורים וטיוטות רבות הגענו לנוסח הכתוב. עדין היינו צריכים לקבל את אישורו של אבא ניסיתי ונרתעתי מספר פעמים, עד שתהילה בשיטת ה”בלי חכמות” האופיינית לה הקריאה לאבא את הנוסח המוצע.
    התוצאה היתה בכי קורע לב מלווה ב- “כל מילה זהב”, “כל מילה זהב”. לא יכולנו לקבל מחמאה יותר יפה.

    ולמה אני מספר את כל זה, כי לפני מספר שבועות, אגדה התקשרה וביקשה הצעה לשלט לדלתות שתרמנו לזכרה של אמא בבית הכנסת של יוסף דאוד.
    אגדה לא ביקשה הרבה היא רק רצתה משהו קצר, קולע, מקורי, אמיתי וייחודי.
    למוד ניסיון מדקדקנותה הידועה, פניתי לקבל השראה מ”אשת חיל”, וגם פה גיליתי שאת “אשת חיל” אי אפשר לשפר. קצת לפני הסוף נתקלתי במשפט יפהפה, למעשה חצי משפט, שעונה על כל הדרישות וגם מסמל ומתמצת את אמא המשפט הוא “צופיה הליכות ביתה”.
    אז בואו נראה מה מסמלות המילים.
    המילה “צופיה” היא ציורית ומתנגנת יפה. היא גם מילה טעונה במספר משמעויות: צופיה זה להסתכל קדימה. צופיה זה לצפות ולקוות. צופיה זה גם לתכנן ולהתכונן.
    “הליכות” זה התנהלות נכונה והתנהגות נאותה, הליכות זה נימוסים והליכות. הליכות זה גם תוכנית עבודה וביצוע.

    “ביתה” – בא להדגיש את מרכזיותו של הבית. ביתה מדגיש את חשיבות המשפחה. ביתה בא להדגיש שתשומת לבה וכל מעייניה היו נתונים למשפחה הקרובה והרחבה.

    כמה מילים לנכדים ולנכדות.
    נפלה לכם זכות לגדול במחיצתה של סבתא גדולה. סבתא שנתנה הרגשה שכל אחד מהנכדים מיוחד עבורה, סבתא שידעה להקרין את מלוא אהבתה גם לנכדים שנמצאים בחו”ל ולא יודעים עברית, והקפידה לשלוח להם את העוגיות האהובות עליהם, סבתא עם חוכמת חיים שתמיד ידעה להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון, עם יכולת להקשיב ולדובב ולתת הרגשה טובה בעזרת סיפור, עצה והומור. סבתא שידעה להיות חברה. סבתא שנכדה אומר עליה
    I was blessed to have such a grandma.
    אנא שימרו ולימדו ממנה ומדרכיה ואמצו את זיכרה ללבכם.
    הייתם לה מקור לגאווה, אני תקווה שתמשיכו להיות מקור לגאווה לסבא לעוד שנים רבות.

    לסיום סיפור קטן, פעם לאחר שכולם אכלו אמא הכינה עוד סיר אוכל והשאירה את זה על התנור שאלתי אותה למי זה והיא אמרה למי שיבוא. ואכן תמיד מישהו בא.
    זה שאמרנו צופיה הליכות ביתה.

    יהי זכרה ברוך

  • דברים שנשאה מיכל לצפורה במלאת שנה לפטירתה


    ה’ חשון תשס”ז
    שנה לאמא
    כתבה – מיכל יפת

    עברה לה שנה
    לפני שנה ישבנו את ואני יחד בסלון, בשמחת תורה, לאחר ההקפות בבית הכנסת ודיברנו על המשפחה. על כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה במיוחד בקיץ האחרון שהיה ללא כל ספק קיץ מדהים מלא ריגושים ושמחות עבורך וגם כמובן עבורנו.
    דיברנו על החתונה של עמית על הנינים שבאו לבקר וראית אותם בפעם הראשונה, וכל הנכדים שבילו איתך את הקיץ שבאו לחתונה ועל כל האירועים המרגשים שעוד יבואו.
    את אמרת שאת מאושרת שכולנו ביחד במשך השנה ובמיוחד בחגים, וכמו תמיד אמרת לנוי ולבר שאת נוסעת ללונדון, וכמובן שהתשובה היתה מה פתאום, כי מי יפנק אותנו ויכין לנו את האוכל המיוחד שלך.

    דיברנו על ראש השנה שהיה מיוחד וטעים, על כל קופסאות הריבה שהכנת מראש עם השמות עליהן, ואני הצעתי כמו בכל שנה לפתוח חנות למאכלים שלך ופינה חמה ומתוקה מלאה ריבות ואפילו הצעתי שם כמו “הריבות של סבתא ציפי”, את צחקת ואמרת “אין לי כוח והידיים לא עובדות יותר” . אבל הידיים שלך לא הפסיקו לרגע לעבוד. להכין את המאכלים כל השבוע ובמיוחד ביום שישי. לטבל בטיבול מיוחד משלך שנותן את הטעם והריח שאין לו תחליף.
    ואנחנו שהיינו בטוחים שלעולם לא ניפרד ממך לא רשמנו מתכונים, איך ומה ומתי עושים ולא למדנו, רק באנו להריח לטעום ולהנות.

    דיברנו על כך שהילדים שלך כולם מאושרים, מסודרים עובדים, והנכדים והנינים שלא מוכנים לוותר על ביקור ואם לא מגיעים לפחות מקבלים משלוחים של קופסאות ,קצת מכל דבר. על שיחות הטלפון היומיות והשבועיות.

    בשבילך זה היה מין סיכום תקופתי סיכום של רגעים של אושר שהצטבר עם השנים סיכום של הנאה והרבה הרבה גאווה.

    עברה שנה
    היום הוא יום שישי, טלי כבר שמה אתמול בערב את השעועית במים
    והכינה את כל המצרכים לבישולים לשבת. המרק כבר מוכן בסיר הגדול, ריח תערובת הקציצות והתבלינים ממלא את חלל הבית ואנחנו מחכים לטיגון האחרון של השניצלים. העוף בתנור, וכל הסירים מסודרים בדיוק כמו שאמרת, השעועית למטה האורז למעלה וסירים הקטנים בצד.
    כל יום שישי אגדה עורכת את השולחן, מפה לבנה, והנרות עומדים במקומם העיתונים מסודרים על הספסל והכל מוכן ומזומן לקבל את השבת, אנחנו מגיעים בצהרים יושבים בסלון וכרגיל מנשנשים את אחרוני השניצלים כשהם עדין חמים, ריח המרק שעוד לא התקרר באויר, הסלוף מכוסה במפה, וסבא יושב בחדר וקורא עיתון.

    עברה שנה גם היום לפני שאנו נכנסים אנו מרימים את הוילון בחלון ומחפשים את מבטך וכשאנו נכנסים לחדר המבט מופנה לפינה של הספה מחפש אותך ואת לא שם. ואין מי שישאל אותנו איך היה השבוע, ומה קרה בבית הספר, איך יצא האוכל האם הוא חריף , והאם השעועית מספיק מבושלת.

    ואנחנו מתגעגעים לשאלות, למגע, למבט, לעיניים שיודעות הכל הכל, ובמיוחד לידיים שתמיד חיבקו, וליטפו, ניחמו ובמיוחד ריפאו כל מכאוב.
    לטלפונים בצהרים רק לבדוק האם כולם חזרו מבית הספר ולאמר שלום.

    שנה חלפה , והרבה הרבה קרה בשנה האחרונה נולדו שתי נינות מיה ונטע הנכדים גדלו, מי בבית ספר היסודי , בחטיבה ובתיכון, ושני גם היא עוד מעט מתגייסת, ובכל יום שישי בערב אנחנו באים, וסבא עושה קידוש ודן עונה לו ומשתדל להישמע כמוהו, ומוזגים את האוכל כמו שאכלנו לפני שנה , ויושבים בסלון וכרגיל מתווכחים ומרעישים, ואת לא כאן לנסות לשנות את הנושא ולהפסיק את הויכוח .
    אנחנו מנסים לשמור על המסגרת שכל כך היתה חשובה לך במיוחד בחגים לשמור בדיוק על אותו האוכל באותה המתכונת.
    בראש השנה הכינו ריבות שונות וטעימות כמעט כמו שאת היית מכינה, והקרט והלוביה לברכות, ובערב יום כיפור בסעודה מפסקת אכלנו מרק וכמובן לא ויתרנו על הקורקבנים.

    שנה חלפה והכל השתנה הטעם, והצבע, יום שישי בצהרים, הטלפונים שלא מגיעים והמגע והמבט שכה חסרים.
    והגעגוע לא נגמר הוא רק מתעצם ומקבל משמעות שונה את לא נמצאת איתנו את כולך בתוך ליבנו

  • Photos: Sheloshim for Zipporah

    The end of the sloshim
    30-day mourning period

























  • נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו – אילנה מתנה

    שבת

    נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו Eulogize- Ilana

    21.11.2005
    נשות רחוב מטולה – האמהות שלנו

    כתבה: אילנה מתנה

    הקריא: בן חיל ביום השלושים

    כשהגעתי לביתי ברחוב מטולה ביוני השנה, לאזכרת אימי ליום השנה לפטירתה, שמעתי את קולה של צפורה בוקע מהחלון והרגשתי, למרות כאבי, שלא הכל תם ברחוב. בזכות קולה הרגשתי שהגעתי הביתה ושום דבר לא השתנה, הרגשתי בבית.

    צפורה היא האחרונה מנשות הרחוב לעזוב אותנו, ילדי רחוב מטולה. דבר שגורם לי כאב כפול. לא עוד נשות הרחוב הנפלאות, האמהות הנהדרות והמסורות ללא גבול.

    בעיני רוחי אני רואה את רומיה צוברי שוטפת את חלקת הרחוב ליד ביתה, כאילו זה היה ביתה פנימה, נקי ומבהיק.

    אני רואה את לאה חזן במלחמת יום הכיפורים הולכת הלוך ושוב ברחוב וקורא בכאב “לקחו לי את כל הילדים, לקחו לי את כל הילדים” ואמי מעודדת ואומרת ” אל תדאגי, כולם יחזרו בשלום.

    אני רואה את נדרה עוקשי יושבת ליד ביתה על כסא נוח ומסביבה נשות הרחוב מדברות על דא ועל אה. את חני יושבת ליד ביתה שלידה אותן הנשים שמדי פעם נודדות בין נדרה לבין חני.

    את ברכה יפת קוראת לאמי “מרי, איפה את? לא ראינו אותך היום.”

    אני זוכרת את אמי מרי מבשלת מכבסת מנקה, יושבת במרפסת וקוראת עיתון. ובערב מצטרפת לחבורת נשות מטולה שיושבת ברחוב ליד נדרה או חני.

    אני שומעת את צפורה מדברת עם מרדכי בעלה, או עומדת ליד החלון, מכיוון שתמיד היה מישהו שקרא מבעד החלון מבחוץ “צפורה, צפורה”. למעשה, במחשבה לאחור, החלון של צפורה היה מוסד בפני עצמו

    מעין נקודת מפגש עם קרובי המשפחה והמכרים, העוצרים לרגע כדי להגיד “בקר טוב” ו”מה נשמע” או לשם שיחת חולין קצרה, וכן מקום להעברת שקיות וחבילות קטנות כגון , סחוג וחילבה, ריבות, עוגיות וממתקים לילדים.

    הסיפור של רחוב מטולה התחיל לפני 80 שנה, ואנו הדור השלישי שנולד לסבתות שהגיעו לכאן.

    סילום, אמא של ציפורה, חמאם, אמו של מרדכי, טנקה, אמו של זכריה עוקשי, ומרים אמא של חני, זיכרונם לברכה. דור אציל שידע רק לתת. גדלנו לאורם ובצילם.

    אינני חושבת שיש עוד מקום בעולם שבו חשת כה עמוק בלבך את שמחת החגים. היתה שמחה משותפת ברחוב בזכות נשות רחוב מטולה שהצליחו ליצור אווירה של משפחה מורחבת. ריחות וניחוחות של תבשילים, דברי מאפה ומתיקה נדפו מכל בית.

    אנו, ילדי רחוב מטולה, חבים לאמהות לזוכרן בחם ובאהבה ובתודה, שגידלו אותנו והפכו אותנו למה שאנחנו היום. אין זה משנה היכן אנחנו, טבורנו קשור לרחוב ולזיכרונות. הכל בזכות נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו.


  • הספד של מיכל לצפורה יפת – Michal’s Eulogy for Savta

    הספד לציפורה יפת, יום ב’ 7.11.2005
    כתבה והקריאה: מיכל יפת

    אמא, ציפורה ,סבתא ציפי, דודה, המלכה שלנו

    תודה על שלימדת אותנו איך להיות משפחה.
    “משפחה זה הדבר הכי חשוב” אמרת, וכמה צדקת.
    “תמיד תדאגו אחד לשני” דרשת בדרכך האוהבת והעדינה.
    תמיד ידענו שאת נמצאת לעזור, לעודד, ויש למי לפנות,
    איכשהו תמיד הרגשת מה עובר עלינו גם אם לא שיתפנו אותך,
    ואם היה קשה, מיד קיבלנו חיבוק וידענו שהכל יהיה בסדר.
    תמיד דאגת שנהיה קשורים אחד לשני בחוט דמיוני שרק את ראית אותו.
    אבל אנחנו הרגשנו, ותמיד שמרת על שלמותו.

    נולדת בעדן ובגיל 4 עלית לארץ.
    טיפלת במסירות רבה בהוריך, באחיך ובגיסותיך,
    היית יד ימינה של סבתא חמם יונה, ועם מותה קיבלת עליך את שרביט הניהול.
    מי שבא לבקר הרגיש מיד בבית,
    תמיד הסירים הגדולים חיכו בפלטה – רק לגשת ולמזוג.
    “יש מספיק לכולם”, אמרת “רק תבואו, מי שבא מרוויח”.
    ומי שלא – מקבל משלוח מהאוכל האהוב וקצת תוספת.

    ובחגים לכולם חיכו צנצנות הריבה המיוחדות שלך, מעשה ידיך,
    “שלא יחסר”, אמרת שלכולם יהיה לעוגות הריבה וכמובן לברכות.
    וכשראינו את כמות הקופסאות ועל כל אחת רשום שם
    הבנו כמה גדול השבט שלך וכמה ילדים נוספו לך עם השנים.
    וכשביקשנו את המתכון הסודי, מיד הרמת את כפות הידיים
    והסברת: “לוקחים ככה סוכר ומוסיפים קצת מזה וקצת מזה”.
    רק את ידעת מהי המידה המדייקת, ולא חסר גרגר.

    אם היה כאב, בכל מקום שהוא, ישר שלפת תרופת סבתא…
    מיד הולכים לסבתא ציפי “תמרחי לי”
    וזה תמיד עבד, תמיד ידעת מה לעשות ואיך להקל.

    הילדים היו תמיד אצלך במקום הראשון- “אצלי אין אפס”, אמרת.
    את היית החוט המקשר בין כולם, הדבק של המשפחה.
    הילדים, הנכדים, והנינים שלך. וכשהאחים שלך נפטרו אימצת אליך
    את הילדים והנכדים שלהם, והמשפחה האישית הפכה להיות גדולה יותר ומאוחדת.

    מהספה בסלון ניהלת את השבט בדרך המיוחדת והאוהבת שלך.
    שיחות הטלפון, הדיווח השוטף היומי והשבועי , לכל אחד הגיע הזמן שלו
    והיה מספיק לכולם.

    תמיד ידעת מתי כל אחד נמצא, אם חזר מבית הספר, מהעבודה או מהצבא,
    מהי השעה הנוחה ביותר לכל אחד, ותמיד רק בדקת מה נשמע ושהכל בסדר.
    הקפדת ללמד אותנו על ערכים ועל מסורת, על חשיבות החגים והשבתות.
    תמיד אהבת לספר סיפורים על הבית, על הילדות ועל הדרך בה עברת עד היום.

    אבל פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, הלב שהכיל כמות אדירה של טוב, אהבה, דאגה
    ומסירות- נדם. והותיר אותנו המומים שבורים וכואבים.
    לעולם לא דמיינו שאי פעם נצטרך להיפרד ולאמר שלום אבל המציאות טפחה על פנינו והגיע היום.
    אנחנו יודעים שאת שומרת עלינו אפילו עכשיו ושלא תרפי.
    וכשאנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה, אנחנו מבטיחים כי נשמור על החוט שקשרת בין כולנו ונמשיך להיות ביחד ונדאג אחד לשני ובמיוחד לאבא ונמשיך את דרכך .
    תנוחי על משכבך בשלום, אנחנו אוהבים אותך בלי סוף

    Michal’s Eulogy for Savta
    7.11.2005
    Michal Yefet
    Thank you for teaching us how to be a family.
    “Family is the most important thing,” you said, and how right you were. “Always take care of each other” you requested in your own loving and gentle manner.
    We always knew that you were there: to help, to encourage, and to turn to. Somehow you always knew what we were going through, even if we didn’t tell you, and if it was rough, we always got a hug and we knew that everything would be alright.
    You always made sure that we were connected to each other by an imaginary thread that only you could see. But we felt it, and you always kept it whole.

    You were born in Aden and at the age of four you came to Israel. You faithfully took care of your parents and were always ready and willing to help your brothers and sisters. After your marriage, and even before, you took care of your in-laws and their young families.
    You were the right hand of Savta Hamam Yonah, and with her passing, you took up the baton.

    All visitors were welcome and felt at home instantly. The enormous pots of food were always warming- just go and help yourself. “There is enough for everyone”, you said, “just come, whoever comes has a feast”. And whoever didn’t – get sent home a package of their favorite food and a little extra.

    And for the Holidays everyone got a jar of one of your special jams, your own handiwork, “so nobody will go without” you said. There would be plenty for everyone’s jam cakes and of course, for the blessings.

    And when we saw the quantity of jars, each with a name written on it we understood how big your tribe is and how many children have been added over the years.

    And when we asked for the secret recipe, you would raise your palms and you explained, “You take this much sugar, and you add a little of this and a little of that.” Only you knew the exact amount needed and not a drop less.

    If there was an ache, of any kind, you immediately applied a traditional remedy….We’re going right to Savta Tsippi “rub it on me” and it always worked; you always knew exactly what to do and how to ease the pain.

    The children were always your priority – “in our family everyone is champion,” you said. You were the connecting thread between us all, the glue that bound the family: Your children, grand children, and great grand children/ And when your brothers and sisters passed away you adopted their children and grand children. Your family grew larger and stood united.

    From your sofa in the sitting room you managed the tribe in your special and loving way. Telephone conversations, daily or weekly reports, each person had his time, and there was enough time for everyone.

    You always knew where each person was, if they were back from school, work, or army duty, what the most convenient time was for each person, and you always just checked to see what was going on and whether everything was alright.

    You made sure to teach us about values and tradition, about the importance of keeping the Holidays and Shabbat. You always loved to tell stories about the house, about your childhood and about the roads you traveled till now.

    But suddenly, without warning, the heart, that held such an enormous amount of goodness, love, care and devotion – stopped beating and leaves us crushed, broken and in pain. We never imagined that we would have to part and to say a final goodbye but today that reality has arrived and slapped us in the face.

    We know that you are still watching over us and will not cease and as we accompany you on your final journey, we promise that we will preserve the thread with which you tied us together and we will continue to be together and to take care of each other and especially of Aba and we will continue in your path.

    Rest in peace, we love you endlessly.

    * Translated by Orit Yefet
     תורגם ע”י אורית יפת