דברים שנשא בן חיל לזכרה של שושנה דוד ביום השלושים
קווים לדמותה של שושנה דוד ז”ל
ליום השלושים 2.08.2009
שמענו זה עתה הספד מרגש מהבן הצעיר יוסי ורציתי להוסיף כמה מילים מנקודת מבט של משקיף מהצד
ברשותכם, אני רוצה להחזיר אתכם שלושים יום אחורה, ליום העצוב שבו נפרדנו משושנה זיכרונה לברכה.
הידיעה על מותה פשטה במהירות כמו אש בשדה קוצים ביום חמסין. תוך שעתיים, כל מי שהיה צריך לדעת ידע וכל מי שידע, התייצב ללוות אותה בדרכה האחרונה.
ההשתתפות ההמונית והספונטאנית מעידה על המעמד המיוחד שהיה לשושנה במשפחה הקרובה והמורחבת ובקרב חברים ומכרים.
במשך השבעה נחשפנו להרבה דברים שישאירו עלינו את חותמם לזמן רב.
נחשפנו, לעוד ועוד אנשים ששושנה נגעה בחייהם.
התנועה הבלתי פוסקת של מנחמים שהלכה וגברה מיום ליום הייתה מרגשת ונוגעת ללב.
נחשפנו, לעוד ועוד אמירות ומשפטים כמו:
אחרונת דור הנפילים, מאחרוני עמודי התווך, דור שלא יקום עוד, דור שלא יחזור, דור שלא יהיה, אישה גדולה. כל אחד וסגנונו.
כמה נכון וכמה קולע.
שושנה הגיעה לארץ בגיל צעיר ובתמונות מהימים ההם רואים ילדה יפה חייכנית ומטופחת. באותה תקופה היא הכירה את אמי, צפורה, ומאז דרכיהם לא נפרדו. באותם הימים התנהלו כל חיי החברה של צעירי השכונה סביב המועדון לעולי עדן, שהיה מסונף לתנועת ביתר ונוהל על ידי אחיה משה רצון ז”ל ואבי, מרדכי יפת יבל”א. שם הכירה את בחיר ליבה – משה, שהיה אחד המדריכים, והשאר, כמו שאומרים, זה היסטוריה.
ביתה של שושנה הפך במהרה למקום מפגש ועלייה לרגל לאחים ולאחיינים ולשאר הקרובים. הם באו לבקר, לספר, לדווח ולהתייעץ. ושושנה מצידה לא היססה להתערב, להעיר, להתריע ולייעץ. היה לה קול צעיר, בוטח, עם מבטא צברי והיגוי מושלם. היא
הייתה דעתנית, נחרצת, סמכותית והחלטית. אצל שושנה לא היה פרווה, תמיד ידעת מה עמדתה בכל נושא. והיא הביעה את עמדתה על כל דבר שהיה לדעתה חשוב וטעון תיקון.
קרה לי, כמו שבוודאי קרה לאחרים, ששושנה זימנה אותי לשיחה. וזאת לדעת, שושנה לא הזמינה אותך, היא זימנה אותך, וכל שנותר לך זה להתייצב בשעה המיועדת ולהיות בכוננות ספיגה. אם ניסית להתווכח איתה היא נהגה לומר בהטעמה: “הבט”, ואתה כמובן חייב להשפיל את מבטך ולהקשיב. במשך הזמן למדתי שהכי טוב זה להסכים איתה.
כמו כן למדתי שבעת צרה לא יכולת למצוא מגן יותר נאמן ויותר נחוש משושנה
שושנה התאלמנה בגיל צעיר ומאז היו הילדים עיקר עניינה, תעסוקתה וכל תשומת ליבה. וכשהבנים הביאו כלות היא אמצה גם אותן ובבוא הזמן היא העבירה את תשומת ליבה לנכדים ולנכדות.
ד”א, הכלות. שושנה לא החמיצה אף הזדמנות להשוויץ בכלות שלה. פעם שאלתי אותה מה המיוחד בכלות שלך שאת לא מפסיקה להתגאות בהן. ואז היא אמרה, “הבט“, אני לא משוויצה סתם, הכלות שלי באמת מיוחדות והיא פתחה בשיר שבח והלל על כמה שהן חרוצות, כמה שהן עוזרות, כמה שהן מבשלות וכמה שהן מנקות, ואיך שהן לא נותנות לה לעשות כלום, ובנוסף לכל, הן מסתדרות ביניהן באופן יוצא מן הכלל. פשוט מעורר קנאה.
לאחרונה נודע לי שבביקור הראשון של אילנה, שושנה הלבישה עליה סינור והראתה לה את הכיור. אז אם גם אורנה, פנינה ודרורית קיבלו את אותו טיפול בהלם ואותה הצגת תכלית אני לא מתפלא למה הן כ”כ מוצלחות.
במשך השבעה נוכחנו עד כמה צדקה שושנה בקשר לכלות. הן ניהלו את השבעה באופן יוצא מן הכלל ובצורה חלקה, יעילה ובוטחת. הייתה לי הרגשה שאיזה יד נעלמת מתאמת ומחלקת הוראות.
במשך השבעה נחשפנו גם לנכדים והנכדות שהיו הגיבורים האמיתיים והבלתי נלאים של שבעת ימי האבל. הכל דפק א-א, בעיקר בזכותם. הם השתתפו בבוקר בתפילת שחרית ובמשך היום דאגו ללוגיסטיקה המורכבת של האירוע העצוב והמורכב הזה, ובערב, לפני השינה, הם וידאו שהכל מוכן ומסודר ליום המחרת.
הביטחון העצמי, השקט הפנימי בשילוב היעילות שלהם גרמו לרבים מהבאים להתפעל, לשאול ולהתעניין מי ומי בנכדים ומיהו בנו של מי.
ועכשיו ברשותכם, כמה מילים על מייסד השושלת – משה – הבעל, האבא והסבא.
משה דוד זיכרונו לברכה, הספיק בחייו הקצרים להטביע את חותמו
על כל מי שנקרה בדרכו בזכות התכונות הייחודיות שהיו לו.
היו לו פנים מאירות וקורנות
היה לו חיוך רחב ואישיות כובשת
כבוד הדדי ודרך ארץ היו לו לטבע שני
הוא ירש מאביו, יוסף דאוד,
את הכריזמה, את כושר המנהיגות ואת הרצון והיכולת לעזור לזולת.
הייתה בו סמכותיות טבעית שגרמה לך לציית לו ברצון ובשמחה.
במשך השבעה נחשפנו לראשונה לתמונה היסטורית שצולמה במצעד האבל
ביום פטירתו של זאב ז’בוטינסקי ב-1940.
בתמונה רואים את משה צועד בראש המצעד בראש מורכן עם סרט שחור
ועצב עמוק נסוך על פניו.
בצירוף מקרים מעניין חל בשבוע שעבר יום האזכרה השנתי
למותו של ז’בוטינסקי. בנאום שנשא נשיא המדינה, שמעון פרס,
הוא הרחיב את הדיבור על תכונה אחת מיני רבות של ז’בוטינסקי
וזו תכונת ההדר.
למשמע הדברים ציינתי לעצמי ש–הדר זו המילה שמתארת ומקפלת בתוכה את אישיותו של משה יותר מכל.
לימים הצטרף משה, שהיה חדור באהבה למולדת, למחתרת האצל, והשתתף בפעולות
נגד הצבא הבריטי ונכלא על ידם בכלא עכו.
לצערנו משה נפטר בגיל צעיר כשהוא עדיין בשיא כוחו.
אני לא זוכר הרבה מיום הפטירה של משה, אבל דבר אחד נחרט בזיכרוני –
כשהארון עזב את הבית ברחוב דגניה בדרכו האחרונה,
יצאה משושנה זעקת שבר ממעמקי ליבה –
“ואתה רצית כל כך להיות עם הילדים”
– היא צעקה במלוא כוחה.
ההתרסה כלפי מעלה רק העצימה את גודל הטרגדיה
וחשפה אמת פשוטה, שמעבר לכל המטלות וסדר היום העמוס והגדוש שמשה לקח על עצמו, כל מה שהוא באמת רצה יותר מכל, זה להיות במחיצת הילדים.
כמה עצוב שאלוהים, מסיבות השמורות עמו, לא יכול היה להיענות למישאלה הצנועה והכל כך טבעית הזאת
במשך השבעה ושיעורי הלימוד בשבתות נחשפנו גם אליכם, הבנים המיותמים,
צורי, גלי, גיורא ויוסי
ההתנהלות שלכם לאורך כל תקופת האבל הייתה מעוררת כבוד.
אפשר לומר בביטחון – אתם ממשיכים בדרכו של אבא בכל המובנים.
גדלתם לאורו וספגתם את מורשתו.
אפשר גם להוסיף ולומר בוודאות ובקול רם, בפאראפרזה על משפט ידוע:
“משה דוד – חי, חי וקיים”
דרככם ודרך הנכדים
הוא ממשיך לחיות, להשפיע ולהדריך.
כאן גם המקום להודות בשמכם לשמשון על העזרה, ההדרכה והתמיכה
במשך 30 ימי האבל. בזכותו נשמר הצביון הדתי-מסורתי של ימי השבעה
ושיעורי הלימוד בשבתות. דברי התורה והכיבושין שלו היו מחכימים ומעוררי מחשבה.
ובחזרה לשושנה – שושנה היא בת למשפחת רצון, משפחה ענפה אשר כשמם כן הם. עקשנים, מאוחדים ומעורבים בחיי השכונה והקהילה בכל רובד ובכל עומק.
משפחה גאה, ציונית וביתרית, שאהבת המולדת הוטבעה בתוכם משחר ילדותם על ידי האב סעיד רדה, שהיה קפדן, אצילי וסמכותי.
בביקורים האחרונים שושנה הרבתה לספר על משפחתה, בעיקר אהבה לספר על הוריה האב סעיד רדה והאם חנה. על הרומן הגדול שהיה ביניהם בעדן ועל יחסי האהבה, ההערכה, תשומת הלב והכבוד ההדדי ששררו ביניהם לכל אורך חייהם.
סעיד רדה הרעיף על אשתו מתנות, תכשיטים ומחוות ללא גבול.
רומנטיקה, מסתבר, זו לא המצאה חדשה.
שושנה התרפקה על העבר, אבל לדעתי היא גם רצתה להעביר לנו מסר:
החיים הם קצרים אל תבזבזו אותם על שטויות וויכוחי סרק,
תאהבו, תכבדו ותנעימו את החיים אחד לשני,
במסגרת האישית, המשפחתית והלאומית.
יהי זכרה ברוך
בן חיל,02.08.2009
XXXXXXXXXXXXX
XXXXXXXXXXXXX
דברים שנשא בן חיל ביום השלושים
לפטירת מרים רצון-משומר
19.4.2013
ח’ באייר תשע”ג
דברים ליום השלושים – קווים לדמותה של –
מרים רצון-משומר זיכרונה לברכה
אשת דוד משומר
בת חנה וסעיד ראדה (בשבילי סעדיה רצון יהיה תמיד סעיד ראדה)
לפני 3 וחצי שנים עמדנו פה בהלוויה רבת משתתפים והבאנו למנוחות את שושנה אחותה של מרים. לפני 30 יום הבאנו פה למנוחות את מרים, גם כאן הנוכחות הייתה מסיבית ומכובדת כיאה לדמות מרכזית בחיי השכונה שלנו – שכונת מחנה יוסף.
שמענו אז שני הספדים יפים ומרגשים מדרורה ושולה שהטיבו לתאר את דמותה וסיפרו לנו על מרים הדודה שהם ידעו והכירו. דודה עם לב טוב ורחב, עם חוש הומור, עם חוכמת חיים ואמרות עדניות שנונות. דודה שהכירה ואהבה את כל האחיינים, שבלי עין הרע, הלכו והתרבו במשך השנים.
היום אני רוצה להוסיף כמה מילים על מרים, הבת, האחות, האישה והאימא.
אי אפשר לדבר על מרים רצון בלי להתייחס להיסטוריה המשפחתית ולתקופה של הקמת המדינה.
משפחת רצון עלתה לארץ ב1934 וקבעה את מגוריה ברחוב מחנה יוסף 14.
מיד עם בואם היו לגורם דומיננטי בחיי השכונה ו”בית רצון” הפך למוסד, מרכז ומקום מפגש לצעירי השכונה. בבית רצון, בהשפעת האב הדומיננטי, ינקו הבנים את אהבת המולדת. ואכן כולם התגייסו למשימה של גירוש הבריטים, אשר הצטרף ללח”י ונכלא על ידם ואף נידון לגרדום. משה, יעקב ובן יאיר הצטרפו לאצ”ל ונלחמו בבריטים. חילקו והדביקו כרוזים ובחצר, במקום מסתור מתחת למדרגות, החביאו נשק בסליק מיוחד, עבירות שבזמן הבריטים גררו עונש מאסר ממושך. אכן משפחה שורשית, ציונית ובית”רית.
מרים הייתה בשר מבשרה של השכונה, מעורבת ומתערבת, עוזרת ומסייעת ללא לאות לכל דורש ולכל נצרך. כפי שנראה להלן לאישה המיניאטורית הזאת היו כוחות ומרץ בלתי נדלים מיום שהגיחה לעולם ועד שחלתה ונפלה למשכב לפני שנים אחדות.
התנאים היו קשים, זוג הורים ותשעה ילדים, הצטופפו בדירה של חדר וחצי.
סידורי השינה, מספר בן יאיר היו פשוטים- כל לילה היו מסדרים מזרונים על הרצפה מסביב לקירות החדר, אביגדור זוכר שהמקום מתחת לשולחן האוכל הגדול היה שמור למתי וירמי. מפעם לפעם נוספו גם אורחים לא קרואים, אחת שזכורה במיוחד הייתה שושנה דמארי שהגיעה מרחובות ללא כתובת וללא משפחה, גם היא קיבלה מזרון ופינה לשים את ראשה (עוד על שושנה דמארי בהמשך). האימא חנה, הייתה שברירית ומרים נרתמה למשימה של ניהול משק הבית מיום שעמדה על דעתה.
בסקר קצר שעשיתי על מרים, המילה שחזרה על עצמה בפי כל הייתה “אימא שלנו”, אם כי לאחר שניתחתי את קורות חייה הגעתי למסקנה שמרים הייתה קודם כל ולפני הכל “בת” הבת שכל אימא מאחלת לעצמה. בת שתדאג לאחיה ואחיותיה, שתדאג לבית וניקיונו, בת, שבבוא הזמן תדאג ותסעד את הוריה.
ואכן, מרים עמדה בכל הציפיות בהצטיינות יתירה. היא עשתה זאת מתוך תחושת שליחות וכיבוד אב ואם. וכמו ששמעתי מיעקב אחיה, מרים הקפידה לבוא יום יום, ואפילו כמה פעמים ביום, לדאוג ולסעוד את הוריה ואחיה, לראות שהכל כשורה כמו הייתה היא בת יחידה.
אומרים שכל אימא רוצה בת שתהיה עזר כנגדה, לחנה וסעיד ראדה היו שלוש בנות – מרים ושושנה זיכרונם לברכה ויונה תבל”א, אבל ראש וראשונה להם וגם הבכורה שבהן הייתה מרים. בת שהייתה קשורה להוריה בכל נימי נפשה. כשהאחיות שושנה ויונה גדלו, נרתמו גם הן לעזרת המשפחה תחת עינה הפקוחה של מרים. בן יאיר מספר שהאווירה בבית הייתה רגועה ושלווה, אין פרץ ואין צווחה, נימוס, דרך ארץ וכיבוד אב ואם, מלאכת כפיים ואהבת הארץ היו הערכים עליהם גדלו בני משפחת רצון.
מרים נישאה לדוד משומר מעט לפני קום המדינה וטקס החתונה נערך, כמובן, על גג הבית במחנה יוסף שהיה אז מרכז האירועים והמסיבות של השכונה. גם לאחר נישואיה לדוד והולדת בנה רני, שהפך מיד למרכז עולמה, המשיכה מרים לעזור בפרנסת הבית, בעבודת חוץ אצל משפחת דנין וגם להמשיך ולנהל שני בתים במקביל, ביתה שלה ובית הוריה.
האחים אשר, יעקב, בן יאיר וירמי מלאי התפעלות מהמסירות של מרים ומתארים אותה באמירות כגון: היא הייתה האימא שלנו, האימא השנייה שלנו, כמו האימא שלנו, דאגה לנו, גידלה אותנו. היטיב לתאר זאת יעקב שאמר בטבעיות – “מרים? מה זאת אומרת? מרים הייתה האימא שלנו”. ואשר חוזר ונאנח, “אח, אח, אחותי מרים – מלאך, מלאך – ממש מלאך”
אז איך באמת זה בא לידי ביטוי, ומה פירוש “כמו אימא”-
כמו אימא – זה אומר כל המטלות שכרוכות בניהול משק בית של 12 נפשות, כולל זוג תאומים שובבים בדמותם של מתי וירמי – זה אומר לבשל לכולם, לנקות אחריהם, לכבס ולגהץ עבורם, להשכים קום בוקר בוקר, להאכיל ולשלוח אותם לבית הספר לבושים ונקיים למשעי. ולמחרת הכל חוזר חלילה יום אחרי יום ושנה אחרי שנה.
יום כביסה היה אז כמו יום קרב, היו מרתיחים את הבגדים בדוד על גבי פרימוס ענק בחצר, מכבסים, סוחטים ותולים ליבוש על חבלים בחצר וברחוב. אשר ובן יאיר מספרים שלפעמים הם עזרו למרים ביום כביסה, רק שהם נהגו לסגור את דלת החצר מחשש שחבריהם יראו אותם ותדמיתם הגברית תיפגע.
מרים גם שלחה ידה בתפירה ותפרה בגדים לאחים, האחיות וקרובי משפחה, חיסכון לא מבוטל לכלכלת הבית בימים של אז. בן יאיר מספר שבין אלה שמרים תפרה להם בגדים ושמלות הייתה גם שושנה דמארי שכאמור התגוררה זמנית בביתם, ועכשיו אנחנו מבינים מאיפה קיבלה שושנה את הטעם לשמלות המהודרות שאותם לבשה כשהפכה לכוכבת.
בשנים האחרונות של דוד בעלה, היה גם הוא מרותק למיטה עקב מחלה, ומרים שוב נרתמה למשימה ובעזרתו של רן, טיפלה גם בו באותה רוח טובה, סבלנות ומסירות שאפיינו אותה כל ימי חייה.
ביקור בדירה של מרים היה כמו ביקור במוזיאון. החדר מלא בתמונות על הקירות, על המדפים ועל אדני החלונות. היה לה, גם בגיל מתקדם, זיכרון פנומנלי לשמות, תמונות ואנשים. בביקור האחרון שעשיתי בביתה, לפני שנפלה למשכב, היא עברה מתמונה לתמונה, זכרה כל שם וכל פרט, היכן צילמו את התמונה, מי מופיע בה, מי צילם ומתי. התמונות, רובן בשחור לבן, מעלות נוסטלגיה וגעגועים לעולם שחלף והלך.
למרים הייתה רשת רחבה של בני משפחה וחברות קרובות, מידי שבת, לאחר התפילה, נהגה מרים לבקר בבתיהם בסבב קבוע ואף פעם לא בידיים ריקות. את הסיור נהגה לסיים בביתנו, עם אימי ציפורה ז”ל, על צלחת אידם מהבילה. הן נהגו לסכם את השבוע החולף, להחליף ידיעות ודעות, ושוחחו על הא ועל דא, כגון, למי יש בר מצווה, מי הולך לצבא, מי מצא עבודה, מי מתחתן, ומי לא עלינו, נפל למשכב. כמוכן, גם החדשות האחרונות מבית הכנסת של יוסף דאוד שבו נהגה מרים לבקר בקביעות מדי שבת. במחנה יוסף, שכונה קטנה וקומפקטית, לא חסרות דרמות ואף פעם לא משעמם.
מאז שמרים נחלשה ונפלה למשכב, רני שהעריץ את אימו, טיפל בה במסירות אין קץ ודאג לכל מחסורה. השגיח על המטפלות והקפיד לעשות בביתה קידוש בשבתות וחגים עד יומה האחרון. כאן גם המקום לציין את תרומתו של בן יאיר, הגמלאי העסוק ביותר שאני מכיר, שעזר לרן וסייע לו ככל יכולתו והקפיד לבקר את מרים יום יום. מעין פיצוי וסגירת מעגל על ההקרבה והמסירות שלה בטיפול בבעלה דוד ובהוריה במרוצת השנים.
רן אמנם בן יחיד, אבל הוא לא לבד, אמרה דרורה. ואכן ראינו זאת במהלך השבעה. המאפיה הידועה של משפחות דוד ורצון, הגיסות והאחיינים ובראשם צורי, גלי, גיורא ויוסי, התגייסו והתלכדו סביבו, דאגו לו ועודדו אותו. למעשה הם נתנו את ההרגשה שיש פה 5 בנים אבלים ולא בן יחיד. רק שהפעם הכל התנהל בניצוחה של אילנה, שאני קורא לה אילנה של רן, להבדיל מהאילנות האחרות במשפחה. נזכיר פה גם שמשון ונודה לו בשם המשפחה על העזרה והתמיכה לאורך כל ימי האבל. ובמיוחד על ההרצאה שלו אתמול לעילוי נשמתה של מרים שהייתה מאירת עיניים. ומי יתן שכל אחד מאיתנו ייקח לתשומת ליבו ולו במעט מרוח הדברים וישמור מעתה את השבת קצת יותר ממה שהיה רגיל עד עתה. לאור התרומה המתמשכת של שמשון לאורך השנים אני מציע להעניק לו את תואר יקיר השכונה.
אני בטוח שמרים רואה את רני ואילנה ממקום מושבה בגן עדן, יותר סלחנית, יותר מחבקת. היא בוודאי שמחה בשמחתם. היא שמחה שלבנה היחיד יש משפחה ובן שהוא אוהב ואולי, בעזרת השם, עוד מעט גם נכדים. אני יכול לתאר לי את מרים אומרת לעצמה בחיוך, נו, יש לי נחת רוח מהבן יקיר לי רני.
ובאמת, מי לא ישמח ולא יפרגן לרן, הבן היחיד של דוד ומרים, שמצא באילנה שותפה נאמנה לחיים. אילנה, יחד עם הוריה הרב המקובל מורי יוסף ואשתו שרה, הבן עמית ואחיותיה אהובה ואיקה נתנו לרן את המסגרת, הבית, את האהבה והחום שכל אחד מאיתנו מאחל לעצמו.
אכן, משפחה מלוכדת שמחה וחמה שקיבלה את רן לשורותיה בזרועות פתוחות.
לרן יש מנוע טורבו, שאותו ירש כנראה מאימו, הוא תמיד במרכז העניינים, תמיד בטלפון, תמיד מתאם נופשים ומארגן מסיבות, והנה דוגמה לרן הטורבו.
לפני 30 יום, למראה מסע הלוויה רב המשתתפים, מחשבותיי נדדו לאירוע אחר, רב משתתפים אף הוא, ואני מתכוון לחתונה של עמית ושני. זה היה אירוע חד פעמי שהשאיר את האורחים משתאים ופעורי פה, אירוע שימשיכו לדבר עליו זמן רב, אירוע שרק רני יכול היה להפיק, רק הוא היה מסוגל להניע ולהביא, אישית, כל כך הרבה אורחים מכל קצוות הארץ שבאו לשמוח יחד איתו ועם אילנה בחתונת בנם. שמחה כזאת שנמשכה עד אור הבוקר.
ולסיום, ביומה האחרון של מרים אמר לי רני בהתרגשות ובתחושת אובדן ניכרת “הייתה לי אימא מדהימה” כל כך נכון, כל כך קולע, כל שנותר לנו לעשות זה רק להסכים איתו מכל הלב.
יהי זכרה ברוך.
בן חיל
19.04.2013
