Tag: Ben Hail בן חיל

  • יחיאל שלח ברכה חדשה לבן חיל

    לבן –  חיל היקר במלאות לך ע’ שנים

    תבורך,  מי ייתן ובימיך ישרור שלום בינינו

    לבין שכנינו.

    כמה קשה לכתוב לך ברכה בחרוזים אילו היית

    בוחר לבן שלך בשם אביחיל

    ואביחיל היה מתחתן עם בחורה בשם אביגיל

    אז היה לי יותר קל לכתוב  בחרוזים לך בן חיל

    ואילו היית בתקופה שהיינו מעלים קרבן אייל

    מי פילל ומי ילל על האפשרות שנוכל להשתמש

     במונח הפשוט לשיר ולילל ביום וגם בלייל

    ממני המעריך אותך מאוד גם – בלי חרוזים

    הדוד שלך יחיאל יפת

  • אדם ויילר ז”ל

    אדם ויילר
    אדם ויילר 1964
    אליעזר מרקוס
    אליעזר מרקוס
    אביגדור קהלני
    אביגדור קהלני

     קווים לדמותו של אדם ויילר

    אדם ויילר ז”ל, אליעזר מרקוס ז”ל, אביגדור קהלני יבל”א ואנוכי שירתנו יחד כמ”מים בגדוד 82, לימים נודענו כארבעת האחים

    אליעזר נהרג במלחמת ששת הימים ואדם נהרג במלחמת ההתשה

    בעקבות פגישה ביום הזיכרון האחרון עם דני ויילר, אחיו הבכור של אדם, שלחתי לו תמונות מימי השירות הסדיר והוספתי כמה שורות לתיאור דמותו של אדם, להלן הדברים שכתבתי יחד עם תשובתו הנוגעת ללב של דני

    היי דני,

    שמחתי מאד לפגוש אתכם ביום הזיכרון האחרון.

    תודה על שני הדיסקים, זה בהחלט החזיר אותי 40-50 שנה אחורה, לתקופה תמימה ואידיאליסטית והעלו בי הרבה זיכרונות.

    להלן כמה מהם ללא סדר מסוים.

    אדם ויילר – הייתה לי הזכות והעונג לשרת עם אדם שנה שלמה בגדוד 82.

    לאדם היה שילוב מנצח של שובבות נעורים ורצינות בוגרת,יותר מכפי גילו.

    הייתה לו יכולת הבעה עם להט פנימי (CONVICTION) שחדרה כל חומת הגנה ונגעה בכל לב.

    הוא אהב את הצבא והופעה צבאית הייתה חשובה לו ואכן הייתה לו הופעה מרשימה. אני זוכר שאת הכומתה שלו הוא הזמין בדרך עלומה מהצבא הבריטי, היא הייתה עשויה מצמר אנגלי משובח, בקוטר גדול יותר מהכומתה התקנית והפשוטה של צהל. הוא היה נעמד מול הראי ושם את הכומתה בגובה הנכון מעל הגבות, ומטה אותה ימינה בדיוק בזוית הנכונה, או אז היה אפשר לצאת ולהיראות ברחבי הגדוד.

    אדם לימד אותנו נימוסים והליכות, כמו למשל לאכול בסכין ומזלג והקפיד שלא נניח את המרפקים על השולחן, הוא גם סיפר שבבית אם מי מהאחים הניח, בהיסח הדעת, את המרפקים על השולחן, אח אחר היה דואג להזכיר לו בעזרת דחיפה דיסקרטית ששמטה את זרועו אל מתחת לשולחן.

    במסעדת מוריס המיתולוגית בבאר שבע שאותה היינו פוקדים בקביעות, היה מלצר ראשי שפיתח שיטה להתעלם מהסועדים שניסו למשוך את תשומת ליבו בכל מיני דרכים, אדם לא הרשה לנו לקרוא לו בקול רם בצורה מעליבה ופיתחנו שיטות יצירתיות שונות על מנת לזכות לשירות בזמן סביר.

    לאחר שגמרנו את המחזור הראשון שלנו ושלחנו את החניכים לקורס מטקים וקצינים, אדם, שהיה קשור מאד למחלקה שלו אמר בהתרפקות, “או’ כמה שאני אוהב אותם”. ולאחר שהות מה הוסיף בגאווה – “אני מת לראות אותם חוזרים כקצינים צעירים”. מעולם לא שמעתי מפקד משתמש בביטויים כאלה על חיילים ועוד על טירונים.

    במסגרת הטירונות שהעברנו, הייתה לנו שעה חופשית עם החיילים, מעין שעת חינוך שבועית, שבה נהגנו לקחת את המחלקה לאחת החורשות שמסביב לגדוד 82 ולנהל שיחה בענייני היום. לא היה שום מערך שיעור וכל מ”מ היה חופשי לבחור נושא כרצונו.

    כולנו עשינו נוהל מקוצר וחזרנו לאחר 15-20 דקות, פשוט לא ידענו מה לומר ועל מה לדבר ואיך לרתק מחלקה של 40 חיילים למשך שעה שלמה.

    אדם היה חוזר נפעם לאחר שעה ולפעמים יותר. שאלנו אותו לא פעם, על מה לעזאזל אתה מדבר איתם כ”כ הרבה זמן – על ציונות, באה התשובה.

    זכור לי מקרה מקורס הצניחה שאדם השתתף בו, כל החניכים היו קצינים מחילות שונים. בעקבות מעשה קונדס של אחד החניכים כיתה שלמה הודחה מהקורס. לחניכים נערך שימוע בפני מפקד הקורס שהיה קשוח ונחוש בדעתו להדיח את כולם. כל חניך נכנס בתורו וניסה לשכנע את המפקד למה הוא צריך להישאר, כולם יצאו אבלים וחפויי ראש והודחו מהקורס. כולם, פרט לאדם, שנשאר שם דקות ארוכות והצליח להישאר בקורס ולסיים אותו בגאווה.

    מה בדיוק הוא אמר ואיך הצליח, נגד כל הסיכויים, לשנות את דעתו של המפקד הנוקשה לא בדיוק ידוע אבל זאת עוד הוכחה ליכולתו הוורבלית של אדם וכושר השכנוע שלו.

    אדם היה כאמור, אוהב אדם, אבל התרומה העיקרית והמתמשכת שלו הייתה בזה שהוא הדביק באהבה הזאת גם אותנו – את כל מי שבא איתו במגע.

    משהו בהתנהגות שלו, המפרגנת והתומכת, גרמה לנו לחשוב שהנה אפשר גם אחרת ובעל כורחנו אנו מוצאים את עצמנו מנסים להידמות לו.

    ואם כל אחד מאיתנו השתנה לטובה, ולו במעט, הרי שביקורו הקצר של אדם בעולמנו לא היה לשווא.

     בן חיל יפת

    XXXXX

    תשובתו החמה של דני ויילר

    בן חיל יפת,

     אכן בן חיל אתה.

     דבריך כל כך כנים, ישירים ומדברים כאמור בעד עצמם.  לא רק על אדם, אלא גם עליך, כותבם.

    אני מודה לך מאד ומעביר אותם לשאר בני המשפחה והידידים הקרובים.

    אם אתה מקושר עם עוד אנשים מהתקופה ההיא (איתן גלזר הוא שעשה את הקשר ביננו ויעביר לבני המחזור של אדם) אנא הפץ אותם בשמנו וכבקשתנו כי הרי דבריך הנם הנצחה נהדרת.

    בברכה מעומק הלב,

    דני ויילר

    XXXXX

    תגובה של אביגדור קהלני

    בן חיל היקר

    תודה ששלחת אלי את הדברים שכתבת על אדם

    מאד מרגש לשמוע את הזווית שלך על אדם.

    אני מסכים לאבחנה המדויקת שלך

    ואין לי ספק שבמעשיך הזכרת לכולנו איש גדול.

    יישר כוחך חבר

    שלך

    אביגדור

    ארבעת האחים
    ארבעת האחים

     

  • דברים לזכרה של אמא במלאות 4 שנים לפטירתה

    במלאות ארבע שנים למותה של אמא

    דברים לזכר צפורה ומרדכי יפת

    גחשוון תשע 21.10.2009

    כתב: בן חיל הקריא: יפתח

    תהיי בריאה ותשמרי עליכך נהג אבא לומר לאמא לפחות פעמיים ביום

    ואכן לאחר לכתה, לא יכולנו, גם לא כולנו יחד, למלא את מקומה ולשמור על אבא כמו שרק אמא ידעה

    כמו סבתא חמאם, גם אמא ידעה לזהות בעיה עוד לפני שבעל העניין הרגיש בצורך

    הספיק לה מבט כדי לאבחן ולהקדים תרופה למכה

    קראתי לא מזמן, שרופא טוב זה רופא שלא שואל שאלות ומבין לנפש החולה תוך כדי

    התבוננות אל מעמקי ליבו

    ואכן, סבתא וגם אמא לא נזקקו לשאלות. הספיק להן מבט

    הן ידעו לפענח ולנתח שפת גוף עוד הרבה לפני שהמציאו את המושג הזה

    סדר היום של אבא, סוגי המאכלים והקינוחים, השתייה, הקומפוט ושאר מיני

    תוספות נשארו כמו שאמא קבעה

    בכל אופן, חסרה לנו היכולת של קריאת שפת הגוף וגלוי מצוקות הנפש גם ללא מילים.

    הרבינו להיזכר בזה בשבעה ובמשך ימי השלושים

    בשנה האחרונה ובעיקר בחודשים האחרונים. מצאנו את עצמנו שואלים שאלות על

    איך עושים דבר כזה או אחר

    מרתיחים קודם או מקלפים קודם

    מוסיפים תבלינים בהתחלה או בסוף

    הכלי הזה של פסח או של ראש השנה

    מכינים את זה בחנוכה או בשבועות

    האמת היא שמשנה לשנה זה נעשה יותר ויותר קשה, יותר ויותר

    שאלות נותרות ללא מענה

    המשכנו להתפעל שוב ושוב מהיכולת של אמא לנהל ולפקח, בוזמנית, עשרות דברים.

    לזכור עשרות מתכוני בישול ללא מחשב, ללא רשימות. לזכור

    עשרות מספרי טלפון בעל פה

    שלושת החודשים האחרונים היו מסכת ארוכה של מכות ואבל

    כל מכה החזיקה בעקב קודמתה

    זה התחיל בשושנה דוד זל

    עם תום ימי האבל בעודנו מתכוננים לגילוי המצבה של שושנה נודע לנו בצער רב

    על מותו של אהרן דוד זל

    לקראת תום ימי האבל ובעודנו מתכוננים ליום השלושים של

    אהרן נלקח מאיתנו אבא זל בפתאומיות אכזרית

    אסון גרר אסון וצער גרר צער ואבל כבד אפף את כולנו.

    משפחות דוד, חזן, יפת, שמעון ושמעוני

    הוכיחו שוב ושוב שאין תחליף למשפחה המורחבת.

    העזרה, התמיכה, העידוד והמשענת שהן נתנו וקיבלו האחת מהשנייה

    חצתה גבולות ודורות וחיממה את הלבבות

    בחודש אחד היינו כולנו אצל שושנה דוד לנחם את ילדיה ובמשנהו, כולנו בגני תקווה

    לעודד את ילדיו, אחיו ואחיותיו של אהרן וכעבור שבוע, שוב התכנסו כולם ברחמטולה לעזור, לתמוך ולנחם אותנו על לכתו של אבא

    זה היה מקרה קלאסי – של המנחם הופך למנוחם, המעודד למעודד

    אולי כאן המקום להודות לאברום, שלא חסך מאמץ והקפיד לבקר ולנחם את כל

    המשפחות. נוכחותו הקלה על תחושת האבל, ודברי התורה המחכימים שלו

    העניקו לאבלים את המימד הרוחניתורני שכה חסר היום

    ביקור וניחום אבלים היו גם חלק

    בלתי נפרד מחייו של אבא

    היה לו צורך, כמעט נפשי, להיות נוכח, לעודד ולנחם

    ובמקום שהיה צורך הוא גם ניהל וארגן את השבעה

    לרבים מהמבקרים והמנחמים היו עדויות אישיות על מנהגו זה של אבא

    הרבה מהם נגשו אלי והודו לי שוב ושוב על תמיכתו של אבא בשעותיהם הקשות ביותר

    המסורת אם כן, נמשכת ולא מעט בזכות המאמץ, הכמעט סיזיפי, שהשקיע

    אבא במהלך חייו

    מכה אחרת שנחתה עלינו, בעצם ימי השלושים של אבא, הייתה הנפילה של

    דוד יחיאל יבלא

    חסרונו בימים כאלה מורגש ביותר. שהרי אין כמוהו בחריזת הספדים מרגשים וקולעים.

    הבה ונאחל לו שהות קצרה בבית לוינשטיין ונקווה לראותו במהרה

    שועט שוב על קו רעננהתל אביב

    מפעם לפעם אני נכנס לאתר וקורא מחדש כתבות ישנות וחדשות.

    התפעלתי מהתמונה של אמא עם גודי והתרגשתי למראה התמונה של אבא עם גו.

    ראיתי השבוע את הסרטון שהעלה יוסי על קהילת עדן,

    וקראתי מחדש את מה שכתבה אילנה על נשות רחוב מטולה.

    משפט אחד משך את תשומת לבי:

    לא עוד נשות הרחוב הנפלאות, האימהות הנהדרות והמסורות ללא גבול

    הייתי חייב להוסיף תגובה והרי היא כלשונה:

    כמה נכון קולע ומרגש
    להיזכר, היום יותר מתמיד, בנשות רחוב מטולה אשר

    היו: “נפלאות נהדרות ומסורות” – רחוב מטולה, היה ונשאר, רחוב מיוחד
    לא מעט בזכות דודה שולמית ואביבה חבורה

    אשר שומרות על הגחלת והמסורת.

    ואם מדברים על שמירה על המסורת, יש להזכיר את הטלפונים של ימי שישי

    של מזל שלום ( חזן) ויהודית כהן עם אמא, אשר המשיכו לטלפן לאבא מדי יום שישי ולומר שבת שלום, טלפונים שנמשכים גם היום
    הבה נודה להן ונאחל להן בריאות ואריכות ימים

    לאמא יש מניות יסוד ביצירת האווירה המיוחדת של רחוב מטולה

    ביתה היה פתוח לכל דיכפין וידה לכל נצרך

    ביחד עם אבא, כל אחד בדרכו הוא, הם יצרו רשת תמיכה חברתית

    מוכנה ומזומנת לכל מצב ולכל אירוע

    הם היוו כתובת ולעיתים כותל

    לאנשים שהרגישו מקופחים

    לאנשים שחשבו שנעשה להם עוול

    לאנשים שלא היה להם לאן לפנות

    לאנשים שהרגישו שרק, אבא או אמא, יכולים לדבר ולהשפיע ולפתוח את סגור

    ליבם של בעלי הפלוגתה שלהם

    אכן ציר, מען ומרכז חיים

    אז איך מודים לזוג שהקריב את חייו למעננו

    ששמר וטיפח את היחסים במשפחה הקרובה והמורחבת

    איך משמרים את המורשת

    איך מנחילים לדור הבא

    את מה שקבלנו

    אני משאיר את זה כשאלה פתוחה וכנושא לדיון בעתיד

    אולי כרמז לתשובה כדאי להזכיר לעצמנו

    אמא הייתה ונשארה, ככתוב: חמדת ליבנו – מרכז חיינו

    אבא היה ונשאר, ככתוב: מקור כוחנו – מורה דרכנו – מושא גאוותנו

    יהי זכרם ברוך

    הפעם חסרים במועד האזכרה האחים גדעון ובן חיל והאחות אמונה, הנכדים והדודים המתגוררים בחול שרק חזרו לביתם בתום ימי האבל על אבא אך ליבם נמצא איתנו כאן.

    *****

    Few words for the memory of our Mother
    Past away four years ago

    Four years since Mother past away
    Few words for the memory of Zippora and Mordechay Yefet

    Third Heshvan 5770 21.10.2009

    Wrote: Ben Hail read: Yftach
    Translation and additional text: Menahem

    Dad request
    Keep yourself healthy so that you can look after me! Those were the exact words Abba used to tell Ima, time and time again, every day of the week. He knew what he was talking, for after she is gone Abba could not get the same quality of care from us, not even all of us together, could take her place and look after dad the way only mum knew, she was natural, she had the gift to see a problem before it started, to see a crisis before it happened, to see deterioration as it occurred. It was enough for her to take one look at him to diagnose the problem and give the medication needed or alternative remedy, or other helpful advice. Now, after she is gone we realise how great and fantastic Ima was.

    God does not make people like her any more, she was one of a kind, from bygone era and she will be in the folklore of the Yefet Family in the years to come. Now Mum and Dad enjoying from ziv hashchinah in Gan Eden, they are in heaven watching us, the family they left behind and I am sure they are very pleased to see the family united, in grief or in happy occasion, keeping the tradition of our forefathers by helping each other and looking after each other when crisis come.

    Safta Yonah and Mum Zippy
    Recently, I read somewhere, that a good doctor, doesn’t need to ask questions, enough for him to look at the patient, deep into his heart, and find out what the problem is and sort it out there and then.

    Likewise, grandma Yonah and mother Zippy, had this gift to find out what the problem is just by looking at person and analysing his body language, long before this phrase was invented.

    Day to day care for dad
    The time table of dad did not change after mum gone, so it seems, the same food, the same drinks, the same fruit salads, also, all other extras stayed the same as mum instructed, but still the care for dad did not stayed the same. What was missing was the ability to look at dad the same as mum did, to understand the body language, to sense, to evaluate the situation and diagnose and give the right treatment or remedy. All these were missing. We did not have the ability to read and understand his suffering physically or mentally. We remembered her greatness and discussed it during the shiv’ah and during the thirty days of mourning.

    Questions after Mum gone
    During last year, and in particular in the last few months we found ourselves asking questions, how to do things the right way now, that mum gone suddenly without giving us instructions. Do we have to boil the potatoes first? Or peel it first? Do we add the spices in the beginning or at the end? Is this saucepan for Pesach, or is it for Rosh Hashana? Are we preparing this for Chanucah or Shavu’ot?
    The truth is that from one year to the next things got harder not easier, we could not find answers to a lot of questions.

    The talent of mum
    Looking back at the achievements of mum we found ourselves very impressed by her qualities, abilities and achievements during her life time. She organised and administered many things, she remembered by heart many cooking recipes, she remembered by heart many telephone numbers, she did not make lists and she did it without the help of a computer. She surprised us many time by her memory and the way she coped organising the household.

    Recent Tragedies
    The last three months where very hard to the family, one tragedy followed another, punishment after punishment, sorrow after sorrow. First Shoshana David passed away and before we went for stone setting Aharon David left us, and as we were preparing to pay our respect to his family, we lost our father. It was shocking, it was hard, it was cruel, it was sudden, it was devastating and it sent shock waves everywhere. It left very big vacuum. Everybody had fond memories of him, young and old, near and far, relatives and friends, nobody can forget his smile and his good nature, good manners, and good sense of humour and his wisdom and his leadership and he touched the heart of everybody who knew him. A lot of people had nice stories to tell about him which will continue to be heard in the years to come and will be written in the good books of the Yefet family.

    Family United
    The families of David, Hazan, Yefet, Shimon and Shimony proved again and again, there is no replacement to the extended family. The family is united in grief, who helped each other when needed. The help support and encouragement, the assistance and reliance on one another, crossed all boundaries and generations and warmed the hearts of everybody.

    Tragedies in the Family
    In one month, we all went to Shoshana David family to pay respect and consol and give support to her children and next we had to go to Gane’-Tikva to pay our respect and consol and give support to Aharon David wife and children, brothers and sisters, and then after one week all the Family gathered in Metula street, to give respect to our father and consol us because of our great loss. Our Father gone and left us orphans, sad and heart broken, our home became the centre of attention. This was a classic example how things can change very quickly. One day you give support to a grieved family and the next day you are the one who get support yourself.

    Rav Avroom
    Perhaps now is the opportunity to thank our cousin Rav Avroom who done a lot for us again and again and nothing was too hard for him. He consoled all the bereaved families, encourage and pray for them His presence helped us to get over our losses. His wise quotations from the Torah were enlightening and gave the mourners spiritual healing and consoling and support.

    Our Father
    Since our Father past away, we heard a lot about him, about his kindness to others. Everybody from near and far has been touched by his charisma and kindness, our home was a happy place and welcoming to so many people, during Mum and Dad life time. His endless pursue to do good deeds to so many people, become well known. He done a lot of charitable work and good deeds which taken a big part of his life. So many people, some leave near and others leave far, came forward to tell us stories about Dad. Sometimes he was the one who organise the shiv’ah for people who could not afford it. Many people came to us during our shiv’ah to thank for the support Dad gave them during theirs darkest hours.

    Uncle Yehiel
    Uncle Yehiel fell during the thirty days of our mourning for Dad. So we missed him very much. The good news is he is getting better. He always made very emotional and very nice hespedim which we loved to read and every body says that he have a heart of a poet. We hope that soon he will start to commute between Ra’anana and Metula Street.

    The Family who live abroad
    Gid’on, Ben-Hail, Emuna, Menahem and their children went back to their home abroad at the end of our mourning for father. We are missing them hear very much, but we are sure that their heart is here with us.

    Metula Street
    From time to time I enter the family website and I see new and old stories. I was impressed to see the picture of mum and Jodie. I was
    thrilled to see the picture of Dad and Joanne.

    Yossi put this week short film about the Adenite community and I read again what Ilana wrote about the women of Metula street. One sentence attracted my attention is, “The magnificent mums of metula street, the wonderful mothers who sacrifice themselves for others without limit.”

    My respond to the above
    How correct and thrilling, today more than ever, to remember and realise that Metula street, was and remained, a special street, not least, thanks to the wonderful and outstanding effort of those great ladies. Many thanks to Auntie Shulamit and Aviva Chabura who are still keeping of the fire of tradition burning.

    Keeping the tradition alive
    Thanks to Yehudit Cohen and Mazal chazzan Shalom who kept phoning to Mum always, especially on Fridays and then continue to phone Dad every Friday to wish him Shabat shalom. Those telephones contacts are continuing to the present days. Lets wish them all good health and long life.

    Mum and Dad
    Mum has founding shares in the creation of the special atmosphere and pleasant aura of metula street. Her house was open to anybody who came unannounced and her hand always open to give the needy. Mum and Dad organised and created network of helping the needy in the community, each one in his own special way. Mum and Dad were ready and willing for any situation or gathering for happy or sad occasion. Their house was open for everybody or anybody like a wailing wall, to tell them about their troubles. Their ears and hearts were open for people who felt they did not get the right end of the stick, or been treated badly or unfairly.

    More about Mum and Dad
    Their door was open to give attention to people who had no where to go. They were the address for people who felt that only our mum dad could talk on their behalf and solve the problem. They were the centre of life and the backbone to all the Family.

    How do we thank them?
    How do we thank a couple who sacrifice their life for us?
    That kept and nourished the relationship of the near and extended Family.

    Open question
    How do we keep and protect the legacy ?
    How shall we pass the legacy to the next generation?

    These questions will remain open for future debate and discussions.

    As a hint, please lets remind ourselves, the Family Declaration:

    Mother was and remained:
    Our Life Centre, Our Precious Heart

    Father was and remained:
    Our Power, Our Guide, Our Pride

    May their memories be blessed

  • דברים שנשא בן חיל לאמא במלאת שנתיים לפטירתה

    15.10.2007
    בן חיל מעלה זיכרונות

    ביום שני בשבוע שעבר, בדיוק לפני שבוע, בשעת בוקר מוקדמת, הטלפון בביתי מצלצל, יחיאל על הקו.
    לאחר שהוא שואל מה נשמע, מה שלומך, הוא שואל נו, מתי אתה בא? עניתי שאני עדיין לא בטוח שאוכל לבוא. יחיאל מפסיק אותי ואומר לאט ובשקט: בן חיל, בלעדיך אין אזכרה, אתה חייב לבוא. ברור לי שהוא הגזים, אבל בשבילי הטלפון הזה פתר את הפלונטר והנה אני פה.

    השיחה הזאת הזכירה לי את ההספד המרגש, המקורי ויוצא הדופן שהקריא יחיאל בשנה שעברה. משפט אחד נחקק בזיכרוני: “היית מעורבת אבל לא מתערבת” הוא אומר לאמא.
    להיות מעורבת בלי לגלוש למתערבת זו אמנות בפני עצמה.
    אחרי הכול יש גבול מאד דק
    בין להתעניין ובין להלחיץ
    בין להקל ובין להכביד
    בין להציע ובין לדרוש
    ואכן אמא ידעה לעשות זאת במהימנות, ברגישות ובטבעיות. ושוב, תודה ליחיאל על ההספד המיוחד. אגב, לאחר שההספד הופיע באתר של אמא, יוסי הוסיף תגובה ואני מצטט: “אבא אומר שליחיאל יש ידיים של פועל בניין ואני מוסיף שיש לו נשמה של משורר”. כמה נכון.

    משפט אחר ששבה את ליבי היה משפט מתוך ההספד, המרגש לא פחות, של מיכל.
    לאחר שהיא תיארה את אווירת הבית ביום שישי היא מסכמת במשפט:
    שום דבר לא השתנה
    ושום דבר הוא לא אותו דבר
    .
    לכאורה דבר והיפוכו. אם שום דבר לא השתנה אז למה שום דבר הוא לא אותו דבר?
    המשפט הזה מצריך חידוד והסבר.  רק אתמול, לאחר שיחה עם מיכל, אני חושב שהצלחתי לפתור את החידה. מה שחסר בבית זה הרוח החיה שבו, הרוח שדוחפת, הרוח שמלכדת.
    או אם לומר זאת במילה אחת חסרה לו – הנשמה.

    נראה לי שבשנה האחרונה למדנו לחיות עם הכאב והצער, למרות שיוסי אמר לי אתמול שהכאב אצלו רק הולך ומתעצם, אני חושב שהתחלנו לדבר על אמא ביותר חופשיות ויותר טבעיות. אנחנו מזכירים אותה יותר ונזכרים בה יותר. אז בואו ונעלה כמה זיכרונות, ממש על קצה המזלג וללא סדר מסוים.

    יום שישי היה יום מיוחד אצל אמא. היא הייתה מתעוררת מוקדם ומתחילה להעמיד את הסירים. כשהייתי יורד מלמעלה המלאכה כבר הייתה בעיצומה ואמא הייתה מגייסת אותי לעזרה עוד לפני הקפה הראשון. מנחיתה עליי הוראות בקצב מהיר, תביא את זה, תיקח את זה, קרר את זה. בכול פעם התפעלתי פעם מחדש מהיכולת שלה לתכנן ולבצע שורה של מטלות בעת ובעונה אחת. היא הזכירה לי מנצח תזמורת שגם מנצח וגם מנגן על הכלים בעצמו.
    כשהייתה מבקשת להביא לה איזה מצרך מהארון, ברוב המקרים הייתי חוזר ואומר אין, ואז היא הייתה אומרת תראה, תסתכל מאחורי השעועית  לפני האורז, מתחת לחוויג’ תמצא את הכורכום. ואכן כך היה. למעשה אחרי הסבר כזה היה אפשר למצוא את הדברים גם בעיניים עצומות.

    במיוחד התפעלתי כשבקשה ממני להביא כלים או מכשירים שונים. וזה היה בערך כך: תביא לי את המגש הגדול הלבן מהארון. כמובן שלא מצאתי ואז היא הייתה אומרת תראה, בארון מצד שמאל, מתחת לניר הכסף מעל מגבות הניר תמצא שקית כחולה בתוך השקית תמצא את המגש שנתנה לי אותו כרמלה, או שקיבלתי מירדנה, או שקנתה לי אגדה. וכאן כול העניין. כול כלי וכול מכשיר תמיד אוזכרו וקושרו עם נותן המתנה שוב ושוב. בצורה זאת היא הודתה להם שוב ושוב.

    ימי שיש היו גם ימי הטלפונים. אמא שמרה וטיפחה את הקשרים עם בני המשפחה ולאחר הבישול הייתה מתיישבת ועושה סבב שיחות. מנהג זה נמשך עד היום. במיוחד מקפידות על זה מזל, כרמלה, ירדנה ויהודית האחות הרביעית, שגם מקפידה לבקר כול שבוע.

    פעם אמרתי לאמא, למה לך לעבוד קשה כול יום שישי, אולי נוריד את השניצלים?
    אוי, היא אומרת, כול הנכדים אוהבים את זה ומנשנשים עם זה כול היום.
    אולי הקציצות? קציצות? השתגעת בשום אופן.
    אולי העוף המאודה? לא, את זה גלעד אוהב.
    אולי את הכנפיים? ניסיתי שוב. ומה אני אגיד לנוי?
    וככה זה המשיך – השוקיים זה לבר, השעועית זה לדן, הבשר לעמית וכן הלאה והלאה.
    סופו של דבר שלא הצלחתי לקצץ בכלום גם לא את האפונה ברוטב עגבניות.

    וזה מזכיר לי ויכוחים ושיחות אחרות שבהם הייתי נוחל כשלון חרוץ ולסיום אמא הייתה אומרת בהטעמה: אדוני – אותי אתה לא תנצח. ואכן את אמא אי אפשר היה לנצח.

    אפרופו מאמץ, הזכרנו השבוע את דוקטור ניר גלעדי, מנהל המחלקה להפרעות תנועה באיכילוב, שבא לבדוק את אבא לפני כמה שנים ולאחר שהוא בדק את אבא הכנסנו אותו שיראה את אמא. הוא בדק הסתכל והתעניין ואז הוא פונה אלינו ושואל נו מה הבעיה, ואנחנו אומרים היא עובדת קשה. והוא עונה טוב מאד. כן, אנחנו אומרים אבל היא מתאמצת. אדרבה, תנו לה לעבוד כמה שהיא רוצה. וזה בדיוק מה שהיא הייתה אומרת כול הזמן, תנו לי לעבוד לפי הקצב שלי. אגב, לאבא הוא אמר – תזרוק את המקל, תזרוק את ההליכון, תרים את הראש ותתחיל ללכת – אין לך כלום.

    בשנה שעברה ייחדתי כמה מילים לנכדים. הפעם אני רוצה להגיד כמה מילים להורים שלהם, כלומר לאחים והאחיות שלי, לכלות ולחתנים.
    לפני כמה שנים, באחד מאותם דיונים משפחתיים שהולכים סחור סחור אמרה לי אורלי: קשה להיות אח בכור, אה? אני לא זוכר מה עניתי לה, אבל אני יודע מה הייתי צריך לענות לה.
    הייתי צריך לומר לה שלאחים ואחיות כאלה זה לא רק קל להיות אח בכור זאת גם הנאה וגם זכות גדולה. אז אם לא אמרתי את זה אז, אני אומר את זה עכשיו.

    ובחזרה לאמא.
    השנה חגגנו שני בר מצוות  – לדן ויונתן. שניהם הרשימו את קהל החוגגים בקריאת הפרשה וכן בדרושים מיוחדים ומקוריים. אילו מסוג המאורעות שאמא הייתה נוהגת להתכונן להם, להשתתף בהם ולספר עליהם תקופה ארוכה.
    השנה גם נולדה לאמונה נכדה חדשה בשם פופי-צפורה, שהיא נינה מספר חמש לאמא. כן ירבו.

    לצערנו נפרדנו השנה מדודה שארה וביתה ברוריה, שתי דמויות מיוחדות במינם שאמא הייתה קשורה אליהם מילדות.

    ולסיום סיפור קטן.
    פעם הנכד של שושנה דוד הביא שתי צנצנות. הראיתי אותם לאמא והיא אמרה לי לשים אותם בפריזר הלבן. למחרת היא בקשה את אחת הצנצנות.
    אמרתי איזה צנצנות? והיא עונה הצנצנות שהביא לך אתמול הנכד של שושנה.
    אבל הוא לא הביא לי כלום אני אומר.
    אז היא אומרת: תראה, תלך למקרר הלבן תפתח את הפריזר ותראה על הדלת שתי צנצנות, תביא לי את זאת עם המכסה הצהוב.
    ורק שפתחתי את הדלת, נזכרתי שאכן אני הוא זה ששמתי אותם שם.
    סיפרתי את זה לעובד והוא ענה ספונטנית אם דודה שלי זוכרת מה קרה אתמול אז באמת אין מה לדאוג לה מהבחינה הזאת. ואכן החריפות וחדות הזיכרון נשארו איתה עד יומה האחרון.

    יהי זכרה ברוך

  • ההספד של בן חיל בסיום השבעה

    Ben Hesped (eulogize) in the end of Sivha period at the cemetery.

    ההספד של בן חייל בסוף השבעה בבית הקברות

    שבעה לאמא, יום א’ 13.11.2005

    כתב והקריא: בן חיל

    אני רוצה להגיד כמה מילים ולסכם את השבוע המר והנמהר הזה, לתת דו”ח לאמא ולהביע תודה לכל הנושאים במלאכה.

    הטלפון שקיבלנו לפני עשרה ימים הינו מסוג הטלפונים שמשנים את מהלך החיים – עד אותו רגע היינו ילדים שמחים ועליזים וממנו והלאה – יתומים ועזובים.

    אני רוצה להודות בשם האבא, האחים והאחיות על העזרה והתמיכה שקיבלנו מכל קרובינו, מכירנו וחברינו, למרות שכל אחד שהודיתי לו אומר לי “מה את אומר לי תודה”, אני מתעקש.

    שמשון – שמשון התייצב לימיננו מרגע שנודע לו על הבשורה המרה. הוא הדריך ועודד, כיוון, לימד וניחם. תודה שמשון.

    עמי – מה אפשר להגיד על עמי. א. הוא מופיע פתאום בדיוק שצריך אותו, ממלא את המשימה, ונעלם כלעומת שבא. ב. הוא מומחה ב”מולטי-טסקינג”: מתפלל, דואג לסידורי ישיבה, משגיח על כל אבל ואבל, ודואג לקשר עם המטבח. הוא תמיד רואה שני צעדים קדימה. תודה עמי.

    תודה ליחיאל ועמרם, שהתייצבו לימיננו יום יום, בוקר, צהרים וערב.
    תודה לשושנה דוד, שלמרות הקשיים הקפידה לבקר יום יום. נוכחותה חיממה את לבנו.
    תודה למזל חזן על הייעוץ, העזרה וההדרכה.
    תודה לשרי ושושי של נפתלי על הבישול הנהדר.

    תודה לחתן שלום שנתן לנו הרגשה שאנחנו למעשה שבעה אחים אבלים.
    תודה לכלות אורלי מיכל וורוניק, וליהודית, האחות הרביעית, שניהלו את המטבח ביעילות ובמסירות.
    תודה לגיורא – לגיורא יש סוד שאני חושב שסוף סוף גיליתי אותו – כמו שיש מנורת הפלאים של אלאדין, יש טלפון הקסמים של גיורא. לכל בעיה שמופנית אליו הוא אומר: “אין בעיה”, מוציא את הטלפון וראה זה פלא – הבעיה נפתרה. עד כמה שאני יודע שזה הטלפון היחידי שיכול להמציא יש מאין. מקומקום לקפה ועד “הריס”, מספסלים וכסאות ועד הסעות. תודה גיורא.

    תודה למיכל ומוטי על ההספדים הנרגשים ומחממי הלב.
    תודה ליעל בלונדון שארגנה סעודה לכל בני המשפחה בלונדון.
    תודה ליהורם גאון אשר מאז השידור הכניס דינמיקה חדשה לאבל. מיום שישי בשעה שתיים ושלושים שיחת היום היא: “שמעת שמעת??” מעכשיו זה יכנס לפולקלור של משפחת יפת, ומשפחות דוד, חזן ושמעון. “איפה היית ששמעת את יהורם גאון מדבר על דודה ציפורה?” למרות שהוא לא חידש לנו כלום על אמא התגאיתי שמתגאים ומעריכים את אמא שלנו ואת השמות שאבא נתן לנו.

    אמא נהגה להתבדח ולאמר אולי תחליפו אותי” ואני הייתי אומר לה “איפה נמצא אמא כמוך”. ובאמת
    אם נפרסם מודעה בעתון, רק הגדרת התפקיד תמלא כמה דפים ובסעיף שעות העבודה יהיה כתוב “24 שעות ביום”. בסעיף משכורת יהיה כתוב “מינימלית” ובסעיף סיפוק יהיה כתוב “עצום”.

    אני אסיים בפארה-פרזה של חברי חנוך לוין “כאן נחה אמא שלא נחה”.