15.10.2007
בן חיל מעלה זיכרונות

ביום שני בשבוע שעבר, בדיוק לפני שבוע, בשעת בוקר מוקדמת, הטלפון בביתי מצלצל, יחיאל על הקו.
לאחר שהוא שואל מה נשמע, מה שלומך, הוא שואל נו, מתי אתה בא? עניתי שאני עדיין לא בטוח שאוכל לבוא. יחיאל מפסיק אותי ואומר לאט ובשקט: בן חיל, בלעדיך אין אזכרה, אתה חייב לבוא. ברור לי שהוא הגזים, אבל בשבילי הטלפון הזה פתר את הפלונטר והנה אני פה.

השיחה הזאת הזכירה לי את ההספד המרגש, המקורי ויוצא הדופן שהקריא יחיאל בשנה שעברה. משפט אחד נחקק בזיכרוני: “היית מעורבת אבל לא מתערבת” הוא אומר לאמא.
להיות מעורבת בלי לגלוש למתערבת זו אמנות בפני עצמה.
אחרי הכול יש גבול מאד דק
בין להתעניין ובין להלחיץ
בין להקל ובין להכביד
בין להציע ובין לדרוש
ואכן אמא ידעה לעשות זאת במהימנות, ברגישות ובטבעיות. ושוב, תודה ליחיאל על ההספד המיוחד. אגב, לאחר שההספד הופיע באתר של אמא, יוסי הוסיף תגובה ואני מצטט: “אבא אומר שליחיאל יש ידיים של פועל בניין ואני מוסיף שיש לו נשמה של משורר”. כמה נכון.

משפט אחר ששבה את ליבי היה משפט מתוך ההספד, המרגש לא פחות, של מיכל.
לאחר שהיא תיארה את אווירת הבית ביום שישי היא מסכמת במשפט:
שום דבר לא השתנה
ושום דבר הוא לא אותו דבר.
לכאורה דבר והיפוכו. אם שום דבר לא השתנה אז למה שום דבר הוא לא אותו דבר?
המשפט הזה מצריך חידוד והסבר.  רק אתמול, לאחר שיחה עם מיכל, אני חושב שהצלחתי לפתור את החידה. מה שחסר בבית זה הרוח החיה שבו, הרוח שדוחפת, הרוח שמלכדת.
או אם לומר זאת במילה אחת חסרה לו – הנשמה.

נראה לי שבשנה האחרונה למדנו לחיות עם הכאב והצער, למרות שיוסי אמר לי אתמול שהכאב אצלו רק הולך ומתעצם, אני חושב שהתחלנו לדבר על אמא ביותר חופשיות ויותר טבעיות. אנחנו מזכירים אותה יותר ונזכרים בה יותר. אז בואו ונעלה כמה זיכרונות, ממש על קצה המזלג וללא סדר מסוים.

יום שישי היה יום מיוחד אצל אמא. היא הייתה מתעוררת מוקדם ומתחילה להעמיד את הסירים. כשהייתי יורד מלמעלה המלאכה כבר הייתה בעיצומה ואמא הייתה מגייסת אותי לעזרה עוד לפני הקפה הראשון. מנחיתה עליי הוראות בקצב מהיר, תביא את זה, תיקח את זה, קרר את זה. בכול פעם התפעלתי פעם מחדש מהיכולת שלה לתכנן ולבצע שורה של מטלות בעת ובעונה אחת. היא הזכירה לי מנצח תזמורת שגם מנצח וגם מנגן על הכלים בעצמו.
כשהייתה מבקשת להביא לה איזה מצרך מהארון, ברוב המקרים הייתי חוזר ואומר אין, ואז היא הייתה אומרת תראה, תסתכל מאחורי השעועית  לפני האורז, מתחת לחוויג’ תמצא את הכורכום. ואכן כך היה. למעשה אחרי הסבר כזה היה אפשר למצוא את הדברים גם בעיניים עצומות.

במיוחד התפעלתי כשבקשה ממני להביא כלים או מכשירים שונים. וזה היה בערך כך: תביא לי את המגש הגדול הלבן מהארון. כמובן שלא מצאתי ואז היא הייתה אומרת תראה, בארון מצד שמאל, מתחת לניר הכסף מעל מגבות הניר תמצא שקית כחולה בתוך השקית תמצא את המגש שנתנה לי אותו כרמלה, או שקיבלתי מירדנה, או שקנתה לי אגדה. וכאן כול העניין. כול כלי וכול מכשיר תמיד אוזכרו וקושרו עם נותן המתנה שוב ושוב. בצורה זאת היא הודתה להם שוב ושוב.

ימי שיש היו גם ימי הטלפונים. אמא שמרה וטיפחה את הקשרים עם בני המשפחה ולאחר הבישול הייתה מתיישבת ועושה סבב שיחות. מנהג זה נמשך עד היום. במיוחד מקפידות על זה מזל, כרמלה, ירדנה ויהודית האחות הרביעית, שגם מקפידה לבקר כול שבוע.

פעם אמרתי לאמא, למה לך לעבוד קשה כול יום שישי, אולי נוריד את השניצלים?
אוי, היא אומרת, כול הנכדים אוהבים את זה ומנשנשים עם זה כול היום.
אולי הקציצות? קציצות? השתגעת בשום אופן.
אולי העוף המאודה? לא, את זה גלעד אוהב.
אולי את הכנפיים? ניסיתי שוב. ומה אני אגיד לנוי?
וככה זה המשיך – השוקיים זה לבר, השעועית זה לדן, הבשר לעמית וכן הלאה והלאה.
סופו של דבר שלא הצלחתי לקצץ בכלום גם לא את האפונה ברוטב עגבניות.

וזה מזכיר לי ויכוחים ושיחות אחרות שבהם הייתי נוחל כשלון חרוץ ולסיום אמא הייתה אומרת בהטעמה: אדוני – אותי אתה לא תנצח. ואכן את אמא אי אפשר היה לנצח.

אפרופו מאמץ, הזכרנו השבוע את דוקטור ניר גלעדי, מנהל המחלקה להפרעות תנועה באיכילוב, שבא לבדוק את אבא לפני כמה שנים ולאחר שהוא בדק את אבא הכנסנו אותו שיראה את אמא. הוא בדק הסתכל והתעניין ואז הוא פונה אלינו ושואל נו מה הבעיה, ואנחנו אומרים היא עובדת קשה. והוא עונה טוב מאד. כן, אנחנו אומרים אבל היא מתאמצת. אדרבה, תנו לה לעבוד כמה שהיא רוצה. וזה בדיוק מה שהיא הייתה אומרת כול הזמן, תנו לי לעבוד לפי הקצב שלי. אגב, לאבא הוא אמר – תזרוק את המקל, תזרוק את ההליכון, תרים את הראש ותתחיל ללכת – אין לך כלום.

בשנה שעברה ייחדתי כמה מילים לנכדים. הפעם אני רוצה להגיד כמה מילים להורים שלהם, כלומר לאחים והאחיות שלי, לכלות ולחתנים.
לפני כמה שנים, באחד מאותם דיונים משפחתיים שהולכים סחור סחור אמרה לי אורלי: קשה להיות אח בכור, אה? אני לא זוכר מה עניתי לה, אבל אני יודע מה הייתי צריך לענות לה.
הייתי צריך לומר לה שלאחים ואחיות כאלה זה לא רק קל להיות אח בכור זאת גם הנאה וגם זכות גדולה. אז אם לא אמרתי את זה אז, אני אומר את זה עכשיו.

ובחזרה לאמא.
השנה חגגנו שני בר מצוות  – לדן ויונתן. שניהם הרשימו את קהל החוגגים בקריאת הפרשה וכן בדרושים מיוחדים ומקוריים. אילו מסוג המאורעות שאמא הייתה נוהגת להתכונן להם, להשתתף בהם ולספר עליהם תקופה ארוכה.
השנה גם נולדה לאמונה נכדה חדשה בשם פופי-צפורה, שהיא נינה מספר חמש לאמא. כן ירבו.

לצערנו נפרדנו השנה מדודה שארה וביתה ברוריה, שתי דמויות מיוחדות במינם שאמא הייתה קשורה אליהם מילדות.

ולסיום סיפור קטן.
פעם הנכד של שושנה דוד הביא שתי צנצנות. הראיתי אותם לאמא והיא אמרה לי לשים אותם בפריזר הלבן. למחרת היא בקשה את אחת הצנצנות.
אמרתי איזה צנצנות? והיא עונה הצנצנות שהביא לך אתמול הנכד של שושנה.
אבל הוא לא הביא לי כלום אני אומר.
אז היא אומרת: תראה, תלך למקרר הלבן תפתח את הפריזר ותראה על הדלת שתי צנצנות, תביא לי את זאת עם המכסה הצהוב.
ורק שפתחתי את הדלת, נזכרתי שאכן אני הוא זה ששמתי אותם שם.
סיפרתי את זה לעובד והוא ענה ספונטנית אם דודה שלי זוכרת מה קרה אתמול אז באמת אין מה לדאוג לה מהבחינה הזאת. ואכן החריפות וחדות הזיכרון נשארו איתה עד יומה האחרון.

יהי זכרה ברוך