ה’ חשון תשס”ז
שנה לאמא
כתבה – מיכל יפת

עברה לה שנה
לפני שנה ישבנו את ואני יחד בסלון, בשמחת תורה, לאחר ההקפות בבית הכנסת ודיברנו על המשפחה. על כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה במיוחד בקיץ האחרון שהיה ללא כל ספק קיץ מדהים מלא ריגושים ושמחות עבורך וגם כמובן עבורנו.
דיברנו על החתונה של עמית על הנינים שבאו לבקר וראית אותם בפעם הראשונה, וכל הנכדים שבילו איתך את הקיץ שבאו לחתונה ועל כל האירועים המרגשים שעוד יבואו.
את אמרת שאת מאושרת שכולנו ביחד במשך השנה ובמיוחד בחגים, וכמו תמיד אמרת לנוי ולבר שאת נוסעת ללונדון, וכמובן שהתשובה היתה מה פתאום, כי מי יפנק אותנו ויכין לנו את האוכל המיוחד שלך.

דיברנו על ראש השנה שהיה מיוחד וטעים, על כל קופסאות הריבה שהכנת מראש עם השמות עליהן, ואני הצעתי כמו בכל שנה לפתוח חנות למאכלים שלך ופינה חמה ומתוקה מלאה ריבות ואפילו הצעתי שם כמו “הריבות של סבתא ציפי”, את צחקת ואמרת “אין לי כוח והידיים לא עובדות יותר” . אבל הידיים שלך לא הפסיקו לרגע לעבוד. להכין את המאכלים כל השבוע ובמיוחד ביום שישי. לטבל בטיבול מיוחד משלך שנותן את הטעם והריח שאין לו תחליף.
ואנחנו שהיינו בטוחים שלעולם לא ניפרד ממך לא רשמנו מתכונים, איך ומה ומתי עושים ולא למדנו, רק באנו להריח לטעום ולהנות.

דיברנו על כך שהילדים שלך כולם מאושרים, מסודרים עובדים, והנכדים והנינים שלא מוכנים לוותר על ביקור ואם לא מגיעים לפחות מקבלים משלוחים של קופסאות ,קצת מכל דבר. על שיחות הטלפון היומיות והשבועיות.

בשבילך זה היה מין סיכום תקופתי סיכום של רגעים של אושר שהצטבר עם השנים סיכום של הנאה והרבה הרבה גאווה.

עברה שנה
היום הוא יום שישי, טלי כבר שמה אתמול בערב את השעועית במים
והכינה את כל המצרכים לבישולים לשבת. המרק כבר מוכן בסיר הגדול, ריח תערובת הקציצות והתבלינים ממלא את חלל הבית ואנחנו מחכים לטיגון האחרון של השניצלים. העוף בתנור, וכל הסירים מסודרים בדיוק כמו שאמרת, השעועית למטה האורז למעלה וסירים הקטנים בצד.
כל יום שישי אגדה עורכת את השולחן, מפה לבנה, והנרות עומדים במקומם העיתונים מסודרים על הספסל והכל מוכן ומזומן לקבל את השבת, אנחנו מגיעים בצהרים יושבים בסלון וכרגיל מנשנשים את אחרוני השניצלים כשהם עדין חמים, ריח המרק שעוד לא התקרר באויר, הסלוף מכוסה במפה, וסבא יושב בחדר וקורא עיתון.

עברה שנה גם היום לפני שאנו נכנסים אנו מרימים את הוילון בחלון ומחפשים את מבטך וכשאנו נכנסים לחדר המבט מופנה לפינה של הספה מחפש אותך ואת לא שם. ואין מי שישאל אותנו איך היה השבוע, ומה קרה בבית הספר, איך יצא האוכל האם הוא חריף , והאם השעועית מספיק מבושלת.

ואנחנו מתגעגעים לשאלות, למגע, למבט, לעיניים שיודעות הכל הכל, ובמיוחד לידיים שתמיד חיבקו, וליטפו, ניחמו ובמיוחד ריפאו כל מכאוב.
לטלפונים בצהרים רק לבדוק האם כולם חזרו מבית הספר ולאמר שלום.

שנה חלפה , והרבה הרבה קרה בשנה האחרונה נולדו שתי נינות מיה ונטע הנכדים גדלו, מי בבית ספר היסודי , בחטיבה ובתיכון, ושני גם היא עוד מעט מתגייסת, ובכל יום שישי בערב אנחנו באים, וסבא עושה קידוש ודן עונה לו ומשתדל להישמע כמוהו, ומוזגים את האוכל כמו שאכלנו לפני שנה , ויושבים בסלון וכרגיל מתווכחים ומרעישים, ואת לא כאן לנסות לשנות את הנושא ולהפסיק את הויכוח .
אנחנו מנסים לשמור על המסגרת שכל כך היתה חשובה לך במיוחד בחגים לשמור בדיוק על אותו האוכל באותה המתכונת.
בראש השנה הכינו ריבות שונות וטעימות כמעט כמו שאת היית מכינה, והקרט והלוביה לברכות, ובערב יום כיפור בסעודה מפסקת אכלנו מרק וכמובן לא ויתרנו על הקורקבנים.

שנה חלפה והכל השתנה הטעם, והצבע, יום שישי בצהרים, הטלפונים שלא מגיעים והמגע והמבט שכה חסרים.
והגעגוע לא נגמר הוא רק מתעצם ומקבל משמעות שונה את לא נמצאת איתנו את כולך בתוך ליבנו