Dearest Mordachai,
Thinking back to every time i would come and visit, i always remember your smile, you had one of the most kindest, warm hearted,loving,welcoming, smiles anyone could wish to see.
One of my first visits whenever i had come to israel, would always be to your home, i always had a letter from my dad to give to you, and i loved to see your reaction when i handed over the letter.
I couldnt ever speak much hebrew at the time, but on the majority of my visits when i came to your home, you would be sitting on your chair in your room, I would come over and kiss you hello.
Nervously i sometimes would be worried if maybe you did not remember me, but i was very wrong. As i greeted you my first words would always be: ‘ HELLO, ITS JODIE, BAT SHEL MENAHEM, HOW ARE YOU?’ holding the letter in front of him, he would gaze up, look at me, and show me the most wonderfull smile as always, kind sweet, welcoming, and loving smile. He was always so happy to be visited, and always so happy every time i passed him a letter from my dad. I use to pull up a seat for a short while sitting next to mordachai, I never knew what the letters had said,mbut again i use to see the same smile as he was reading them.
One of the last visits i had with you, you wasnt so well, and you were very distressed and saddened by the devastating news of aunty zippy passing away.
I remember sitting in your room, while you were in your chair, and me and yehiel was sitting next to you. There was a silence in the room for a while, as we were all so deeply saddened and shocked by the news. I remember spending my last few days in israel at the shiva, after being in israel for five mounths.
I felt like everything had come to an end, NO MORE ZIPPY? THIS CANT BE TRUE? I DONT UNDERSTAND? SHABAT WONT BE THE SAME ON A FRIDAY…
I remember every time i came round, zippy would love playing with my braceletes and bangles on my arm, when i sat next to her, she loved the different jewellery i was always wearing every friday.
Aunty zippy cooked the most amazing food ever, and whoever got to try her friday night dinners, and her handmade biscuites, were very much blessed. Aunty zippy always made sure that i had her special biscuits to take back to london, along with hawaige, and halva.
Everytime i called up mordachai and zippy at home, zippy use to say, ‘ When are you coming ? What time you come for shabat ?’ I use to say, ‘ Ani Ba, Ani Ba, very soon.’ Uncle mordachai, and Aunty zippy had the time for everyone, they always remembered to get an extra chair if they knew you were in israel. If you come to visit Israel they would be the first to know, Mordachai and zippy would make sure, everyone who is in tel aviv from the family, who ever came from abroad, kiddush would never start unless everyone was present, and the door was always open to whom ever wanted to join.
Dearest Mordachai, and Dearest Zippy,
How will the family home ever be the same again?
You were my eldest uncle and aunty, but really you were always my Saba and Safta, as i never got the privilidge to meet my dads parents ( and your parents) you have always been the leaders and guardians to all of the yefet family.
You treated us all as your children, and grandchildren, no matter how old we all are, you were our guardians when we were in your home, or in the country. My visits to israel will never be the same again, Shabat in israel will never be the same without your presence.
You will be missed so deeply, by all who have ever been blessed to have met you, or be part of the family.
I pray that you both are together now, smiling down, with those loving. welcoming, sweetest, most kindest smiles, that i am always reminicing, and i pray you will both rest in peace,and please know your always in our prayers, and when we say the SHEMA at night.
We love you always, and will miss you for eternity.
Thank you for everything, our memories of you will be relived throughout every generation of the Yefet family.
Forever in our hearts and prayers
Jodie, Karen, Danny, Jason, Menahem, and Zena Yefet.
מרדכי היקר 10.09.09
אני חושבת על העבר ואני נזכרת בימים שהייתי באה לבקר בישראל. דבר ראשון שאני זוכרת הוא החיוך שלך שרודף אחרי לאורך כל הדרך. היה לך חיוך כל כך מקסים ואוהב וחמים. היה לך חיוך מיוחד שעשה קבלת פנים נעימה לכל אחד שבא לבקר אותך .
בבקורים שלי הראשונים לישראל, כשבאתי לבקר אותך בביתך, תמיד היה לי מכתב מהאבא שלי בשבילך, ותמיד אהבתי לראות את הבעת הפנים שלך בזמן שהבאתי לך את המכתב.
לא דברתי עברית כל כך טוב באותם הימים, אבל ברוב הפעמים כשבאתי לבקר אותך בביתך אתה היית יושב בכיסא בחדר שלך ואני הייתי באה ומנשקת אותך ושואלת לשלומך.
בהתחלה הייתי עצבנית ומתרגשת ודואגת, אולי לא תכיר אותי אבל כמובן טעיתי. איך שהייתי ניגשת אליך המלים הראשונות שלי היו: הלו, אני ג‘ודי, הבת של מנחם, מה שלומך? אתה היית מחזיק את המכתב בידיך, היית מסתכל על המכתב אחר כך מסתכל עלי ומחייך לי חיוך מקסים כמו תמיד.
מרדכי תמיד שמח כשבאים לבקר אותו ותמיד שמח גם כן כשהבאתי לו מכתב מהאבא שלי. אני הקרבתי כסא וישבתי על יד מרדכי. אני לא ידעתי מה כתוב במכתב אבל תמיד ראיתי אותו מחייך כשהיה קורא את המכתבים.
באחד מהביקורים האחרונים שלי לדוד מרדכי, המצב רוח היה מאד עצוב בבית, הדודה ציפורה נפטרה באופן פתאומי וזו הייתה מכה קשה וחזקה לכולנו. וכמובן הדוד מרדכי היה עצוב מאד ולבו שבור והיה קשה לנחם אותו.
אני זוכרת כשישבתי בחדרו של הדוד מרדכי כשהוא ישב בכסאו ודוד יחיאל ישב לידו. היה שקט מוזר בחדר היות וכולנו היינו עצובים והמומים ומשותקים בתוכי תוכינו. אני זוכרת שהייתי בשבעה אחרי ששהיתי בישראל חמישה חדשים.
פתאום הרגשתי שהכל הגיע לסיומו, שהעולם הגיע לסוף הדרך, אין יותר ציפי! זה לא יכול להיות אמיתי, אני לא מבינה איך נעשה את השבת בלי ציפי? לעולם זה לא יהיה אותו דבר.
אני זוכרת שכל פעם כשבאתי לבקר בביית, ציפי אהבה לשחק בצמידים שלי, בזמן שישבתי לידה, היא גם אהבה את התכשיטים שהיו עלי בכל יום ששי.
דודה ציפי בישלה את האוכל הכי טעים. להנאתם ולבריאותם של כל אלה שהיו מסביב לשולחן בשבת או בליל שבת. אני אהבתי במיוחד גם את העוגיות תוצרת ביית שהייתה
עושה, והייתה בהם ברכה.
דודה ציפי דאגה שאני אקח ללונדון את העוגיות שהיא עשתה במו ידה וגם את החלבה והחווייג‘.
כל פעם כשהייתי מבקרת את מרדכי וציפי בביית, ציפי הייתה שואלת אותי מתי את באה אלינו? ובאיזה שעה את באה לשבת? הייתי אומרת לה אני באה אני באה בקרוב. לדוד מרדכי ולדודה ציפי היה זמן לכל אחד ותמיד הכינו כסא נוסף בכל פעם כשהייתי באה לבקר
בכל פעם כשמי שהוא בא מחוץ לארץ לישראל, היינו מודיעים למרדכי וציפי ואף פעם הם לא התחילו בקידוש עד שכל אחד ואחד מאיתנו היה נוכח, והדלת תמיד הייתה פתוחה לכל מי שרוצה להצטרף.
מרדכי וציפי הייקרים
איך נוכל לקיים את השולחן בלעדיכם? זה לעולם לא יהיה אותו דבר, אתם הייתם הדוד והדודה שלי, ותמיד ראיתי אותכם כסבא וסבתא שלי, לא הייתה לי האיפשרות להכיר את הסבא והסבתא שלי. אתם תמיד עמדתם בראש משפחת יפת.
אתם תמיד הסתכלתם עלינו והתנהגתם אלינו כילדים או נכדים שלכם. לא חשוב באיזה גיל היינו, אתם הייתם המנהיגים והמשגיחים והאחראים עלינו אתם הראיתם לנו את הדרך לעתיד שבה נלך ובה נדגול יומם ולילה. הביקורים שלי לארץ לעולם לא יהיו אותו דבר בלעדיכם.
האבידה היא כל כך גדולה לכולנו,ולכל אלה שהם חלק ממשפחת יפת, ואנחנו וכל אלה שהכירו אותכם נרגיש מאד וביחד, בחסרונכם.
אני מתפללת בשבילכם, אתם ביחד עכשיו נהנים מזיו השכינה בגן עדן, משקיפים עלינו מהמרומים ומחייכים אלינו בחיוך המוכר והמקסים שלכם.
אני מתפללת בשבילכם שתנוחו בשלום על משכבכם בגן עדן, ותמיד תהיו בתפילותינו וגם בקריאת : “שמע ישראל” תהיו במחשבותינו.
אנחנו אוהבים אותכם מאד ונוהב אתכם לנצח.
תודה לכם על הכל, תודה לכם על כל המצוות והמעשים הטובים, תודה לכם על כל הזכרונות הטובים שיש לנו מכם, תודה לכם ששמשתם דוגמא טובה לדורות הבאים לבניכם לבנותיכם, לנכדכם ולנינכם.
תמיד תהיו בליבנו ובתפילותינו
אמן.
