Tag: צפורה

  • יחיאל ממשיך בהעלאת קווים לדמותה של צפורה

    11.10.2011

    ציפורה שלנו הלכה מאיתנו ועברה לעולם שכולו טוב והיא תשב שם עם כל הצדיקים והחסידים והיא תהייה מליצת יושר על כולנו ועל כל עם ישראל.

    וכי לציפורה שלנו יש לה את כל הנתונים של צדיקה שהיא עוד מילדותה עזרה לכל אחיה ואחיותיה בגידול הילדים הקטנים שלהם ולא יכלה להשקיף מהצד ולהיות אדישה כי היא מטבעה התברכה בכל המעלות הטובות וכל זה זרם בעורקיה לכל אורך חייה.

    אני הכרתי את ציפורה שלנו עוד כשהייתי ילד וראיתי אותה ואת כל העזרה שלה לאימא שלנו והיא השתתפה בכל העבודות שהיו לנו, היא רחצה אותנו ולקחה אותנו לים. אני לא יכול לשכוח איך שהיא טיפלה בי כשחליתי בדלקת ריאות ואת התרופות שקיבלתי ממנה ואיך שהייתה שמה לי את המגבת הרטובה על המצח כדי להוריד לי את החום. היא לא עזבה אותי עד שהבראתי. אני גם לא שוכח, בזמן החתונה שלי, היא הייתה המארגנת של התלושים לחתונה שלנו ואיך שהיא אספה את התלושים מכל השכנים וקרובי המשפחה. כידוע, החתונה שלנו התקיימה בשנת 1950 בתקופת הצנע וכל משפחה קיבלה תלושים לפי מספר הנפשות לקניית מצרכים, והכול בצמצום רב,

    ואחרי החתונה היא ארגנה משלוחים של אוכל מבושל למשך שבוע עד שהתארגנו בדירה החדשה שלנו. כמו כן, לא שכחתי את העזרה שלה ושל אחי מרדכי. כשהם ראו שאני מתקשה עם התשלומים לקבלן, כי כשקניתי את הדירה הייתי חייל בצה”ל, הם נתנו לי במתנה סך של 400 לירות כדי שאוכל להשלים את החסר וכך יצא שהודות העזרה שלהם יכולתי לשלם לקבלן את היתרה. אני מודה להם על כך שאני  נעשיתי בעל בית בזכות התשלום הזה.

    ועל כן אני אהבתי את שניהם, ומאז אותו יום ראיתי בשניהם כאימא ואבא נוספים כי הם היו עוגן והצלה ועשיתי ככל יכולתי במעשים להחזיר להם בהרבה מובנים, ואני חושב שגם הצלחתי לעזור להם.  כי דבר כזה לא ראיתי במשפחות אחרות והם שניהם ראויים לצל”ש על כך, ולמרות שעברו הרבה שנים מאז אני עדיין מתרגש מהמעשה הנאצל הזה וששניהם יבורכו על המתנה שהעניקו לי ברגע שהייתי כל כך זקוק.

    ולכן כששמעתי שהיא עזבה אותנו לאנחות הרגשתי כל כך רע כי זו אבדה גדולה לא רק למשפחתה הקרובה אלא לכל מי שהכיר אותה ואת מעשיה הטובים. לציפורה הייתה סיסמה בכל שיחה שהייתה לנו איתה  “נקווה לטוב ונשמע בשורות טובות”. יהי רצון ויתמלאו כל ברכותיה של ציפורה ונאמר שלום לעפרה של ציפורה היקרה  יהי ברוך זכרה,  אמן ואמן,

  • דברים שנשא בן חיל לאמא במלאת שנה לפטירתה


    27.10.06
    ה’ חשון תשס”ז”

    שנה לאמא
    כתב – בן חיל
    נדמה שרק אתמול עמדנו פה בטקס גילוי המצבה והנה עברה שנה – שנה בלי אמא.
    נהוג לומר בלשון סגי נהור “בתי קברות מלאים באנשים שאין להם תחליף”.
    אז השנה האחרונה הוכיחה שבאמת לאמא שלנו אין תחליף.
    ואני בטוח שלכל אחד מאתנו חסר משהו – לאחד חיוך, לאחד מילה טובה, לאחד חיבוק לאחד תשומת לב ולאחד עזרה ולאחד עיצה.

    לי אישית חסר הטלפון היומי שבו אמא היתה מספרת לי מה קורה בבית. לאבא – בוודאי שאמא חסרה. אתמול שמעתי את אבא מספר לפנינה, אשתו של אברום, ש”אף אחד לא מבין את גודל האסון שנפל עלי, אבדה לי המשענת”. אבא נהג לומר לאמא “תהיי בריאה ותשמרי עלי”. לפעמים שכאומרים לי שאבא לא ישן טוב או שכואבת לו האוזן, אז בא לי להגיד: “אז תגידו לאמא” , אבל לצערנו, אמא כבר לא איתנו ולא נשאר לנו אלא להתמודד עם המצב בעצמנו.

    לפני כשנה, כשחיפשנו את הנוסח המתאים למצבה באתי לבית הקברות לקבל השראה ממה שכתב אבא על המצבות של הוריו סבא שלמה וסבתא חמאם. לאבא יש שפה עשירה ויראת כבוד למילה הכתובה, ואכן במילים מועטות אבא הצליח לשרטט ולתמצת את אישיותם. למקרא המילים, דמותם כמו עולה וניצבת, קורמת עור וגידים, ממש לנגד עיניך.
    מהר מאוד הבנתי שאת כישרון הכתיבה של אבא לא ירשתי.

    בבית, אגדה דחתה ופסלה כל הצעה. היא ארגנה סיעור מוחות, היא גייסה את גלעד ומיכל, אמונה ותהילה, גדעון יפתח ויובל, ויוסי וחסון וביחד לאחר יסורים וטיוטות רבות הגענו לנוסח הכתוב. עדין היינו צריכים לקבל את אישורו של אבא ניסיתי ונרתעתי מספר פעמים, עד שתהילה בשיטת ה”בלי חכמות” האופיינית לה הקריאה לאבא את הנוסח המוצע.
    התוצאה היתה בכי קורע לב מלווה ב- “כל מילה זהב”, “כל מילה זהב”. לא יכולנו לקבל מחמאה יותר יפה.

    ולמה אני מספר את כל זה, כי לפני מספר שבועות, אגדה התקשרה וביקשה הצעה לשלט לדלתות שתרמנו לזכרה של אמא בבית הכנסת של יוסף דאוד.
    אגדה לא ביקשה הרבה היא רק רצתה משהו קצר, קולע, מקורי, אמיתי וייחודי.
    למוד ניסיון מדקדקנותה הידועה, פניתי לקבל השראה מ”אשת חיל”, וגם פה גיליתי שאת “אשת חיל” אי אפשר לשפר. קצת לפני הסוף נתקלתי במשפט יפהפה, למעשה חצי משפט, שעונה על כל הדרישות וגם מסמל ומתמצת את אמא המשפט הוא “צופיה הליכות ביתה”.
    אז בואו נראה מה מסמלות המילים.
    המילה “צופיה” היא ציורית ומתנגנת יפה. היא גם מילה טעונה במספר משמעויות: צופיה זה להסתכל קדימה. צופיה זה לצפות ולקוות. צופיה זה גם לתכנן ולהתכונן.
    “הליכות” זה התנהלות נכונה והתנהגות נאותה, הליכות זה נימוסים והליכות. הליכות זה גם תוכנית עבודה וביצוע.

    “ביתה” – בא להדגיש את מרכזיותו של הבית. ביתה מדגיש את חשיבות המשפחה. ביתה בא להדגיש שתשומת לבה וכל מעייניה היו נתונים למשפחה הקרובה והרחבה.

    כמה מילים לנכדים ולנכדות.
    נפלה לכם זכות לגדול במחיצתה של סבתא גדולה. סבתא שנתנה הרגשה שכל אחד מהנכדים מיוחד עבורה, סבתא שידעה להקרין את מלוא אהבתה גם לנכדים שנמצאים בחו”ל ולא יודעים עברית, והקפידה לשלוח להם את העוגיות האהובות עליהם, סבתא עם חוכמת חיים שתמיד ידעה להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון, עם יכולת להקשיב ולדובב ולתת הרגשה טובה בעזרת סיפור, עצה והומור. סבתא שידעה להיות חברה. סבתא שנכדה אומר עליה
    I was blessed to have such a grandma.
    אנא שימרו ולימדו ממנה ומדרכיה ואמצו את זיכרה ללבכם.
    הייתם לה מקור לגאווה, אני תקווה שתמשיכו להיות מקור לגאווה לסבא לעוד שנים רבות.

    לסיום סיפור קטן, פעם לאחר שכולם אכלו אמא הכינה עוד סיר אוכל והשאירה את זה על התנור שאלתי אותה למי זה והיא אמרה למי שיבוא. ואכן תמיד מישהו בא.
    זה שאמרנו צופיה הליכות ביתה.

    יהי זכרה ברוך

  • דברים שנשאה מיכל לצפורה במלאת שנה לפטירתה


    ה’ חשון תשס”ז
    שנה לאמא
    כתבה – מיכל יפת

    עברה לה שנה
    לפני שנה ישבנו את ואני יחד בסלון, בשמחת תורה, לאחר ההקפות בבית הכנסת ודיברנו על המשפחה. על כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה במיוחד בקיץ האחרון שהיה ללא כל ספק קיץ מדהים מלא ריגושים ושמחות עבורך וגם כמובן עבורנו.
    דיברנו על החתונה של עמית על הנינים שבאו לבקר וראית אותם בפעם הראשונה, וכל הנכדים שבילו איתך את הקיץ שבאו לחתונה ועל כל האירועים המרגשים שעוד יבואו.
    את אמרת שאת מאושרת שכולנו ביחד במשך השנה ובמיוחד בחגים, וכמו תמיד אמרת לנוי ולבר שאת נוסעת ללונדון, וכמובן שהתשובה היתה מה פתאום, כי מי יפנק אותנו ויכין לנו את האוכל המיוחד שלך.

    דיברנו על ראש השנה שהיה מיוחד וטעים, על כל קופסאות הריבה שהכנת מראש עם השמות עליהן, ואני הצעתי כמו בכל שנה לפתוח חנות למאכלים שלך ופינה חמה ומתוקה מלאה ריבות ואפילו הצעתי שם כמו “הריבות של סבתא ציפי”, את צחקת ואמרת “אין לי כוח והידיים לא עובדות יותר” . אבל הידיים שלך לא הפסיקו לרגע לעבוד. להכין את המאכלים כל השבוע ובמיוחד ביום שישי. לטבל בטיבול מיוחד משלך שנותן את הטעם והריח שאין לו תחליף.
    ואנחנו שהיינו בטוחים שלעולם לא ניפרד ממך לא רשמנו מתכונים, איך ומה ומתי עושים ולא למדנו, רק באנו להריח לטעום ולהנות.

    דיברנו על כך שהילדים שלך כולם מאושרים, מסודרים עובדים, והנכדים והנינים שלא מוכנים לוותר על ביקור ואם לא מגיעים לפחות מקבלים משלוחים של קופסאות ,קצת מכל דבר. על שיחות הטלפון היומיות והשבועיות.

    בשבילך זה היה מין סיכום תקופתי סיכום של רגעים של אושר שהצטבר עם השנים סיכום של הנאה והרבה הרבה גאווה.

    עברה שנה
    היום הוא יום שישי, טלי כבר שמה אתמול בערב את השעועית במים
    והכינה את כל המצרכים לבישולים לשבת. המרק כבר מוכן בסיר הגדול, ריח תערובת הקציצות והתבלינים ממלא את חלל הבית ואנחנו מחכים לטיגון האחרון של השניצלים. העוף בתנור, וכל הסירים מסודרים בדיוק כמו שאמרת, השעועית למטה האורז למעלה וסירים הקטנים בצד.
    כל יום שישי אגדה עורכת את השולחן, מפה לבנה, והנרות עומדים במקומם העיתונים מסודרים על הספסל והכל מוכן ומזומן לקבל את השבת, אנחנו מגיעים בצהרים יושבים בסלון וכרגיל מנשנשים את אחרוני השניצלים כשהם עדין חמים, ריח המרק שעוד לא התקרר באויר, הסלוף מכוסה במפה, וסבא יושב בחדר וקורא עיתון.

    עברה שנה גם היום לפני שאנו נכנסים אנו מרימים את הוילון בחלון ומחפשים את מבטך וכשאנו נכנסים לחדר המבט מופנה לפינה של הספה מחפש אותך ואת לא שם. ואין מי שישאל אותנו איך היה השבוע, ומה קרה בבית הספר, איך יצא האוכל האם הוא חריף , והאם השעועית מספיק מבושלת.

    ואנחנו מתגעגעים לשאלות, למגע, למבט, לעיניים שיודעות הכל הכל, ובמיוחד לידיים שתמיד חיבקו, וליטפו, ניחמו ובמיוחד ריפאו כל מכאוב.
    לטלפונים בצהרים רק לבדוק האם כולם חזרו מבית הספר ולאמר שלום.

    שנה חלפה , והרבה הרבה קרה בשנה האחרונה נולדו שתי נינות מיה ונטע הנכדים גדלו, מי בבית ספר היסודי , בחטיבה ובתיכון, ושני גם היא עוד מעט מתגייסת, ובכל יום שישי בערב אנחנו באים, וסבא עושה קידוש ודן עונה לו ומשתדל להישמע כמוהו, ומוזגים את האוכל כמו שאכלנו לפני שנה , ויושבים בסלון וכרגיל מתווכחים ומרעישים, ואת לא כאן לנסות לשנות את הנושא ולהפסיק את הויכוח .
    אנחנו מנסים לשמור על המסגרת שכל כך היתה חשובה לך במיוחד בחגים לשמור בדיוק על אותו האוכל באותה המתכונת.
    בראש השנה הכינו ריבות שונות וטעימות כמעט כמו שאת היית מכינה, והקרט והלוביה לברכות, ובערב יום כיפור בסעודה מפסקת אכלנו מרק וכמובן לא ויתרנו על הקורקבנים.

    שנה חלפה והכל השתנה הטעם, והצבע, יום שישי בצהרים, הטלפונים שלא מגיעים והמגע והמבט שכה חסרים.
    והגעגוע לא נגמר הוא רק מתעצם ומקבל משמעות שונה את לא נמצאת איתנו את כולך בתוך ליבנו

  • נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו – אילנה מתנה

    שבת

    נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו Eulogize- Ilana

    21.11.2005
    נשות רחוב מטולה – האמהות שלנו

    כתבה: אילנה מתנה

    הקריא: בן חיל ביום השלושים

    כשהגעתי לביתי ברחוב מטולה ביוני השנה, לאזכרת אימי ליום השנה לפטירתה, שמעתי את קולה של צפורה בוקע מהחלון והרגשתי, למרות כאבי, שלא הכל תם ברחוב. בזכות קולה הרגשתי שהגעתי הביתה ושום דבר לא השתנה, הרגשתי בבית.

    צפורה היא האחרונה מנשות הרחוב לעזוב אותנו, ילדי רחוב מטולה. דבר שגורם לי כאב כפול. לא עוד נשות הרחוב הנפלאות, האמהות הנהדרות והמסורות ללא גבול.

    בעיני רוחי אני רואה את רומיה צוברי שוטפת את חלקת הרחוב ליד ביתה, כאילו זה היה ביתה פנימה, נקי ומבהיק.

    אני רואה את לאה חזן במלחמת יום הכיפורים הולכת הלוך ושוב ברחוב וקורא בכאב “לקחו לי את כל הילדים, לקחו לי את כל הילדים” ואמי מעודדת ואומרת ” אל תדאגי, כולם יחזרו בשלום.

    אני רואה את נדרה עוקשי יושבת ליד ביתה על כסא נוח ומסביבה נשות הרחוב מדברות על דא ועל אה. את חני יושבת ליד ביתה שלידה אותן הנשים שמדי פעם נודדות בין נדרה לבין חני.

    את ברכה יפת קוראת לאמי “מרי, איפה את? לא ראינו אותך היום.”

    אני זוכרת את אמי מרי מבשלת מכבסת מנקה, יושבת במרפסת וקוראת עיתון. ובערב מצטרפת לחבורת נשות מטולה שיושבת ברחוב ליד נדרה או חני.

    אני שומעת את צפורה מדברת עם מרדכי בעלה, או עומדת ליד החלון, מכיוון שתמיד היה מישהו שקרא מבעד החלון מבחוץ “צפורה, צפורה”. למעשה, במחשבה לאחור, החלון של צפורה היה מוסד בפני עצמו

    מעין נקודת מפגש עם קרובי המשפחה והמכרים, העוצרים לרגע כדי להגיד “בקר טוב” ו”מה נשמע” או לשם שיחת חולין קצרה, וכן מקום להעברת שקיות וחבילות קטנות כגון , סחוג וחילבה, ריבות, עוגיות וממתקים לילדים.

    הסיפור של רחוב מטולה התחיל לפני 80 שנה, ואנו הדור השלישי שנולד לסבתות שהגיעו לכאן.

    סילום, אמא של ציפורה, חמאם, אמו של מרדכי, טנקה, אמו של זכריה עוקשי, ומרים אמא של חני, זיכרונם לברכה. דור אציל שידע רק לתת. גדלנו לאורם ובצילם.

    אינני חושבת שיש עוד מקום בעולם שבו חשת כה עמוק בלבך את שמחת החגים. היתה שמחה משותפת ברחוב בזכות נשות רחוב מטולה שהצליחו ליצור אווירה של משפחה מורחבת. ריחות וניחוחות של תבשילים, דברי מאפה ומתיקה נדפו מכל בית.

    אנו, ילדי רחוב מטולה, חבים לאמהות לזוכרן בחם ובאהבה ובתודה, שגידלו אותנו והפכו אותנו למה שאנחנו היום. אין זה משנה היכן אנחנו, טבורנו קשור לרחוב ולזיכרונות. הכל בזכות נשות רחוב מטולה, האמהות שלנו.